עונת הסתיו האחרונה בטלוויזיה האמריקאית לא השאירה אחריה יותר מדי רעש. למרות שאיפשהו בתחילת ספטמבר נוצר רושם שאנחנו מופצצים בסדרות בוננזה, במהרה החלו רעשי הפלופ לפכפך דרך המסך.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

 "המלאכיות של צ'ארלי" ו"פלייבוי קלאב" ביאסו והורדו משידור אחרי פרק או שניים (ונשאלת השאלה, אף אחד ברשתות לא שם לב שמדובר בסדרות אקסטרה גרועות?); "פן אם" עם כריסטינה ריצ'י עדיין סוחבת, אבל לא ממש מעניינת אף אחד (למרות שבאמת רצינו להתמכר);

 

שתי התוכניות שרוכבות על ז'אנר האגדות - "Once Upon A Time" ו"גרים" - הוכיחו את עצמן כילדותיות ודי מיותרות (לטעמי); "רינגר" עם שרה מישל גלר פשוט משעממת. גם התקוות של ההיפסטרים, "ניו גירל" עם זואי דשנל ו־"Two Broke Girls", לא סיפקו מבחינתי את הסחורה.

 

שתי הסדרות היחידות ששרדו בעיניי בכבוד את העונה האחרונה הן "Homeland", הגרסה האמריקאית ל"חטופים" הישראלית ו"אימה אמריקאית (American Horror Story)", מבית היוצר של ראיין מרפי ובראד פאלצ'וק - האנשים שהביאו לנו את "glee".

 

בזמן ש"הומלנד" כבר זכתה לטונות של שבחים, אני פה כדי לדבר על השנייה, "אימה אמריקאית". זה התחיל בקטן, אבל משבוע לשבוע מצאתי את עצמי מרותק למרקע. השבוע, כשהיא מסיימת בארה"ב את העונה הראשונה (ובקרוב עומדת לעלות לשידור בישראל ב־yes), אני יכול להכריז בפה מלא: "אמריקן הורור סטורי" היא הגילטי פלז'ר שלי לשנת 2011.

 

למה גילטי? כי מדובר באופרת סבון. הסיפור הוא על משפחת הרמון - בן, ויוויאן ובתם ויולט - שעוברים מבוסטון ללוס אנג'לס ומשתכנים, לצערם ולחוסר ידיעתם, בבית רצחני ורדוף רוחות. בהמשך הם נתקלים ברוחות הבית (החביבה עליי היא מוירה, העוזרת, שנראית צעירה וסקסית לגברים וזקנה ומקומטת לנשים), בשכנה עמוסת הסודות (ג'סיקה לאנג, שמובטח לה פרס אמי על ההופעה פה) ובדמויות נוספות עם קשר מיוחד לבית.

 

ועכשיו, לפלז'ר - מדובר בסדרה מבריקה. חוץ מהעובדה שהתסריט שם לעצמו למטרה לפעור לנו את הפה (קצב חיסול הדמויות מהיר במיוחד), יש בו משהו מאוד מעוגן במציאות, למרות העיסוק בעל־טבעי. כמו בחיים, ההיסטוריה של הדמויות נגלית לפנינו טיפין טיפין, בתהליך הדרגתי ודי מזוויע, ומזכירה לנו שלכל אחד יש סיפור ושהוא מורכב הרבה מעבר למה שנראה לעין.

 

רעיון נוסף שמוצא חן בעיניי בסדרה הוא שכולם תקועים שם. כל הדמויות, בצורה כזו או אחרת, תקועות במקום ולא מסוגלות לצאת מהמצב אליו נקלעו, בעיקר בגלל טעויות שעשו בעבר. הרגישות שבה צוות השחקנים מצליח להעביר את התחושה הנוראית הזו - של מי שמשלם כל חייו על טעות שעשה בעבר, כבול למציאות בלתי רצויה - מצליחה לצמרר הרבה יותר מעוד דמות שנדקרת למוות (ויש הרבה כאלה).

 

אולי זו האימה האמריקאית משם התוכנית, סיפור שרבים יכולים להתחבר אליו: התחושה שנקלענו למקום לא טוב בגלל בחירות שעשינו בעבר, ומה לעזאזל עושים עכשיו. עד שיפתרו את זה על המסך, עשו לעצמכם טובה - עמעמו את האורות, הגבירו את הווליום ותנו לג'סיקה לאנג ולשותפיה לפשע להפחיד אתכם כהוגן (ולרגש לא פחות).

___________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס: