הדפסה
לכתבה באתר
הוטנפאלאסט,
מודל אירוח חדש שנפתח אשתקד ברובע נויקלן בדרום-מזרח ברלין, ממזג את ההיבטים החברתיים, הפשוטים והטבעיים של אתר קמפינג עם הנוחיות של מלון רגיל. עם עיצוב שמזכיר מיצב אמנות יותר מאשר מלון נופש נוצץ, המקום מהווה נקודת עניין נוספת בתוך המובלעת היצירתית שהוא נמצא בה. את הקונספט הגו שתי חברות מברלין: זילקה לורנצן (Silke Lorenzen), מתכננת אירועים; ושרה ולמר (Sarah Vollmer), מעצבת אופנה שהפכה לשפית. התוצאה היא חוויה ביתית שעוטפת את האורחים אל תוך המעגל החברתי (והיצירתי מאוד) של המקימות. איך התפתח הקונספט הזה, שמהווה מענה להתעוררות המחודשת של מועדוני ארוחת הערב?
מלון כ"סוכנות לכל דבר"
התשובה נעוצה באהבה משותפת לטיולים, אף שהרקע של המייסדות שונה מאוד: ולמר נולדה בברלין וגדלה באזורים הכפריים של גרמניה, ואילו לורנצן חוותה ילדות של נדודים ברחבי אסיה. צמד המקימות, כעת באמצע שנות השלושים שלהן, השתמשו בידע המקצועי המגוון שלהן ובהשקפתן הלא שגרתית על אירוח, כדי להפוך את חוסר הניסיון שלהן במלונאות ליתרון.
האינטימיות מתכתבת בבירור עם תופעת מועדון ארוחת הערב – שפים חובבים המזמינים זרים וחברים כאחד לסעוד בביתם. השתיים אכן מתארות את היוזמה כפלטפורמה הנותנת ביטוי לכישוריהן ואהבותיהן, תוך שיתוף האמנים המקומיים. התוצאה היא אתר קמפינג ביתי עם מגורים מודולריים ניידים, חדרי מלון יוקרתיים למי שמעוניין בפרטיות, ובית קפה המגיש ארוחות בוקר וצהריים.
חיים מקומיים: אנטי-תזה למלונות גדולים
ברוח הקונספט של Lost & Found Hotel Room במלבורן
(מלון של חדר אחד, שמיקומו ועיצובו מתחלפים בכל שנה), גם הוטנפאלאסט נהגה מתוך מחשבה על מקומיות ועל תרבות מקומית. אגב, הלופט של Lost & Found, בתכנון משרד האדריכלים Six Degrees במלבורן,
ממוקם מעל סנדלרייה-מספרה-מתפרה טרנדית שנקראת Captains of industry.
כמו הוטנפאלאסט, גם הוא מאוכלס בריהוט, בחומרים ובפריטים שיוצרו או הובאו מהאזור.
בעוד שבמקום במלבורן יש קונסיירז' צמוד המשמש גם ככתב המגזין האינטרנטי Lost & Found, להונטפאלאסט יש את ולמר, לורנצן וצוות החברים המקומיים שלהן הנרתמים לעזרת האורחים. סוג זה של ייעוץ אישי, המבוסס על מידע-פנים, הוא המפתח להתערות בשכונה כמו נויקלן, שהוא רובע צומח החולק סימני-היכר משותפים עם מוקדים אורבניים מקבילים כמו וויליאמסבורג בניו יורק ושורדיץ' בלונדון. כמוהם, הסטטוס המתהווה שלו כמוקד תרבות אלטרנטיבית הופך אותו לאבן שואבת לתיירים קוסמופוליטיים עם זיקה אמנותית.
היזמיות, שזיהו מחסור במקומות שיענו על הבקשה "לחיות כמו מקומי", בחרו במפעל שואבי האבק הנטוש לאחר שקיבלו השראה מממדיו המרשימים ומהחלל הפנימי הפתוח שלו. השתיים מתארות את החלל כארמון אישי שלהן (ומכאן שמו Huttenpalast – ארמון הבקתות). הן הפכו אותו למלון מבלי לערוך שינויים מבניים גדולים. הקרוונים ממוחזרים, ולרבות מהבקתות המודולריות הורכבו גלגלים כדי לאפשר גמישות בחלל כולו. הדבר מאפשר להן לחלק מחדש את החלל לקבוצות האורחים ולדחוף את "החדרים" אל הקירות כאשר הן מארחות אירועי תרבות - חלק עיקרי מהמטרה לשלב את האורחים בנוף התרבותי של נויקלן.
ולמר ולורנצן העסיקו את חבריהן האמנים בעיצוב חללי הפנים של הקרוונים והבקתות, והתוצאה של איסוף החומרים בכל רחבי העיר היא סדרת מיצבים מלאי דמיון המחזקים את המוניטין של המלון כיעד תרבותי. באחד הקרוונים, לדוגמה, עטויים הקירות הפנימיים ערבוביה של לבני עץ חיוורות היוצרות ניגוד מעניין אל מול קונכיית הפלסטיק מעשה אדם. במקרה אחר, עברו קורות עץ שנמצאו במפעל הסבה תכליתית, והפכו למעין מקלט עתיק.
כדי שאנשים יפגשו זה את זה
חללי "החדרים בתוך חדר", לצד חדר הרחצה המשותף, חברו יחד ליצירת אווירת קמפינג המתאימה לאווירה המשוחררת. "רצינו מקום שבו אנשים ממש ייפגשו אחד עם השני, במקום לקחת את המפתח מהקבלה ולהיעלם בתוך חדריהם לנצח נצחים", מסבירה ולמר. היא וחברתה, פעם תרמילאיות נלהבות בעצמן, מחזיקות כמה חדרים רגילים סביב חלקו החיצוני של המפעל, לטובת אורחים שלא השתכנעו עדיין בנפלאות האירוח האוונגרדי.
ולמר מדגישה שהחזון אינו מושפע כלל מטרנד המלונות הממוקדים בקהילות ובמפגשים חברתיים בתוך המלון ("אף אחד בצוות שלנו לא מגיע מתחום התיירות, פשוט ניסינו לחשוב איך אנחנו אוהבים לטייל ומה אנו רוצים לתת לאורחים שלנו"), אבל אין ספק שזהו שוק צומח. המחירים בהוטנפאלאסט מתחילים ב-30 יורו (150 שקלים) ללילה בבקתה. באקלים הכלכלי הרעוע ששורר כעת באירופה, סוג האירוח הזה – שמבוסס על חוויה ולא על נוחיות - הוא בעל פוטנציאל רב להצליח.
