הדפסה
לכתבה באתר
חמישי בבוקר, אני נכנס לאוטו בדרך לירושלים כשהתרגשות קלה מתחילה לחלחל בי. לא כי פני היו מיועדות למחוזות שבהם חייתי לפני כמה שנים כסטודנט בבצלאל, ובטח שלא בגלל העיר שהאוויר בה רחוק מלהיות צלול כיין. כן בגלל יום עיון לכבוד התערוכה "Curious Minds" "חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל, ובעיקר, כי לסיבה העיקרית שבגללה טרחתי לצאת מתל אביב קוראים סגמאייסטר. סטפן סגמאייסטר.
בואו נתחיל מההתחלה. לפני שבועיים פירסמתי כאן פוסט תמים על המעצב הגרמני יאן וילקר, שזכה להדים לא קטנים, ושהוביל לליל שתייה ארוך עם וילקר וחברים מעצבים. במהלך אותו לילה נודע לי על סימפוזיון לכבוד התערוכה "Curios Minds - חוקרים במופלא: גישות חדשות בעיצוב" (בהשתתפות וילקר), בנוכחות כל מעצבי התערוכה. אבל השמועה החמה אמרה שגם מעצב-העל סטפן סגמאייסטר הולך להיות אחד הדוברים. אחרי מסע לחצים קצר הושג בשבילי מקום באולם - משימה שלא היתה מביישת את תסריט הסרט הבא של תום קרוז, וכמו בהוליווד, גם הכמעט בלתי אפשרית הושלמה בהצלחה. יום העיון עבר בנינוחות מעצבנת, כי מהרגע שבו התיישבתי באודיטוריום הנעים של המוזיאון, כבר תכננתי את אסטרטגיית הזינוק על סגמאייסטר (אחרון הדוברים) ברגע שבו יירד מהפודיום.
אז מי זה, לטובת מי שלא מכיר אותו? מדובר במעצב גרפי ממוצא אוסטרי, שחי ופועל מאז שנות התשעים בניו יורק, והתפרסם בעיקר כטיפוגרף מחונן ואקספרימנטלי שלא מפחד למתוח את גבולות המדיום והפורמט. כן, גם פוסטר עירום שלו, כשגופו חרוט ומדמם לחלוטין, היה שותף לבאזז סביב הכוכב העולה.
הפוסטר הקיצוני, שנעשה ב-1999 לקראת הרצאה בכנס ארגון המעצבים AIGA בדטרויט, בצילומו של טום שירליץ, נועד להמחיש את הכאב הכרוך בעבודתו של המעצב (הזדהות עמוקה כאן בסטודיו), והיווה ציון דרך בקריירה המפוארת של סגמאייסטר. פחות טוטאלי אבל לא פחות פרובוקטיבי, היה ה-Apostrophe Poster שתיאר באופן אנלוגי את תפקידו של הפסיק העליון, שלמעשה משמיט (או משמיד) אותיות - הסתכלות אפלה על התו הטיפוגרפי התמים לכאורה:
אבל הפריצה הגדולה היתה בשלהי שנות התשעים, כשתעשיית הדיסקים היתה בשיאה. עם עטיפות ללו ריד, טוקינג הדז ולהקה אחת שקוראים לה הרולינג סטונז, סגמאיסטר הפך לכוכב לא קטן בעצמו.
אחת העבודות של סגמאייסטר, שזכיתי לראות ולתעד, היתה שלט חוצות לליווי'ס שהתפרסם במנהטן בשנה שעברה. נסו לדמיין קמפיין חוצות לענקית אופנה בינלאומית שאמור למשוך תשומת לב היסטרית, כשהוא נטול דוגמנים או בגדים. זה מה שעלה במוחו המופרע של סגמאייסטר: רק טיפוגרפיה. רק מלים. עם טוויסט קטן. טייק א לוק:
השלט הדינמי, שנע 24 שעות ביממה, הפך בן לילה לאתר עלייה לרגל כשניו יורקרים ותיירים כאחד מצטלמים מולו בגאווה.
עבודה נוספת שבחנה את עולם הסלוגנים, שלטי הפרסום ותרבות הצריכה, היתה מיצב בננות עצום. וכשאני כותב עצום, אני מתכוון לקיר עם 10,000 בננות. בתוך הגלריה המפורסמת Deitch Projects במנהטן, הוכנה כתובת ענקית מבננות שאומרת: self confidence produces fine results
במהלך חודש התערוכה, הבננות השחימו והסלוגן השחים בהתאם. וזו התוצאה:
אין הרבה טיפוגרפים שחצו את הקווים והפכו לאמנים של ממש. סגמאייסטר, בשנים האחרונות, כבר אינו המעצב שיושב מול מוניטור ומשחק עם אותיות. הוא אמן קונספטואלי שבודק חומרים ושואל שאלות. "כיסא דרווין", שאותו הגה ב-2010, עסק בקלות שבה בני האדם רוצים כל הזמן ריגושים חדשים, ובקלות שבה ה"מקולקל" ו"הישן" מוחלף בהינף יד ב"חדש" וב"יפה". שיתוף הפעולה עם קבוצת העיצוב ההולנדית "דרוך" (droog) הניב כיסא שחוברו אליו כ-200 פוסטרים. בכל פעם שהנייר החיצוני התלכלך או נקרע, יכולתם לתלוש אותו ולקבל כיסא חדש.
חוץ מפוסטרים, קמפיינים, מיצגי אמנות, עבודות מיתוג וחפצי ריהוט, סגמאייסטר מצטיין גם בעיצוב הכריכות של הספרים שלו. אחד האהובים עלי ביותר, שהוא חובה, בעיניי בספרייה של כל מעצב, הוא Things I have learned in my life so far. הספר, שמסכם את תחומי התעניינותו ופועלו של האיש, בנוי כקובץ ספרונים נפרדים המאוגדים בתוך מארז, כשפרצופו האייקוני של הכותב מחורר על גבי הכריכה. כך ניתן לשנות את עיצוב הכריכה 15 פעמים, ולראות (תרתי משמע) מעצב שונה בכל פעם.
יכולתי לכתוב ולמלא כאן עוד מטרים שלמים של חדשנות ויצירתיות (מעוררי קנאה) מבית היוצר של סגמאייסטר, אבל לא תיכננתי לכתוב הומאז' נרחב מדי. מה שהראיתי הוא רק קצה הקרחון של יכולות וירטואוזיות, ושל האופן שבו הוא אינו לוקח את המסר, הרעיון, העיצוב והפורמט כמובן מאליו. באתר שלו ניתן לראות עוד פרויקטים מבריקים שהפכו אותו להיות אחד המעצבים המשפיעים ביותר כיום.
בואו נחזור לירושלים.
סגמאייסטר מסיים את ההרצאה עם סרט שהכין לא מזמן: The Happy Film, שיוצג בתערוכה (שנפתחה בינתיים). הוא יורד מהפודיום, ואני, עם חשש כבד ורון בלב, מסתער על האוסטרי המנומס, חוטף אותו לירכתי הבמה (המראות היו קשים) וניגש למלאכה:
זאת הפעם השנייה שאתה מבקר בישראל. כמעצב דעתן ופוליטי, מה צריך להיות התפקיד שלנו, המעצבים הישראלים, בשיח המקומי והגלובלי?
"אני מאמין שכל עיצוב באשר הוא, בכל מקום שהוא, צריך להביא את המקומיות. שהדברים כאן לא ייראו כמו בברזיל ובאיסלנד. תראה למשל את הארכיטקטורה בשנים האחרונות, שמתחילה להיראות דומה מאוד בכל העולם. מעמד הביניים למשל, שבשנים האחרונות הפך לכזה דומיננטית בהתנהלות העולם, גרם לכך שהרלוונטיות של הרעיון תהיה חלק בלתי נפרד מהעיצוב".
סגמאייסטר מתחמק מדיון פוליטי, אז אני מתקיל אותו: אתה מכיר עיצוב ישראלי?
"כן, בוודאי, יש לי חברים מעצבים מקומיים, כמו דוד טרטקובר ועודד עזר".
אני מראיין אותך לבלוג במגזין אינטרנטי. אתה חושב שכאן העולם נמצא עכשיו? שהמגזין המודפס הופך בהדרגה לבלתי רלוונטי?
"תראה, בארצות הברית מגזיני עיצוב כמו HOW לא היו יכולים לשרוד ולהתקיים ללא הכנסים והאירועים שהם מארגנים מדי שנה. זה הפך להיות ההצדק שלהם. הם חשובים מאוד, אבל למעשה הם נעלמים והולכים. יש להם תחרות מאוד קשה, בעידן שבו הכל נמצא באינטרנט".
אז מה היית אומר לסטודנט לעיצוב גרפי, שנמצא כעת בצומת שבין עולם הדפוס לעולם הדיגיטלי?
"הייתי אומר לו שיעזוב את עולם הדפוס מיד, כי אין לזה עתיד. מעצבים רבים יצטרכו להתאים את עצמם".
מזועזע קשות, אני שואל את סגמאייסטר: ואת זה אומר מי שהגיע מעולם הדפוס, ועד היום חי ונושם אותו.
(סגמאייסטר מחייך): "זה לא יקרה מחר, אולי תוך חמש עד 10 שנים, אז אני אהיה בסדר".
יש לך ביקורת על העיצוב שאתה רואה היום?
"הביקורת שלי היא שהעיצוב היום נעשה בשביל הפרזנטציות היפות, בשביל קהל של אנשים מעצבים, ולא בשביל האזרחים הקטנים ברחוב. הדבר האמיתי הוא האינטראקטיביות של החוויות שלנו - זה הרבה יותר מאתגר".
תור של אורחים נוספים שנועצים בי מבטים זועמים מתגלה לעיניי, אז אני מחליט להניח לסגמאייסטר, ומודה לו על זמנו היקר וקורץ לו שכשאהיה בניו יורק בקרוב, אני ממש מצפה לקפה בסטארבאקס מתחת לסטודיו שלו. אני יוצא מהמוזיאון עם חיוך מסופק של ילד שהרגע נחת מטיסה עם סופרמן, נכנס כמו תום קרוז למאזדה 2 שלי, וחוזר לתל אביב, עיר הקודש שלי.