הדפסה
לכתבה באתר
על הניסים ועל הנפלאות
חג החנוכה היה פעם החג החביב עלי, גם בגלל אי אלו נטיות פירומניות שגורמות לי עד עצם היום הזה לצאת מדי פעם לחצר ולהבעיר סתם ככה ערמת קרשים, רק כדי לראות להבות זהב מסתלסלות ועולות לשמיים. וגם בגלל שזה בלי ספק החג עם השירים הכי טובים, באנו חושך ל-ג-רש, דודי נתן סביבון לי, הנרות הללו, והלהיט העל-זמני הגדול מכולם מי-ימלל-גבורות-ישראל שמסוגל לרומם את רוחי אפילו בימים קשים כמו אלה.
נר דקיק של תקווה
וכמובן, הסופגניות. לא אלה שיש היום, המתוחכמות מהפאטיסרי עם ריבת אגסים וזיגוג קרם קרמל, אלה של פעם - שהיו מסודרות בתוך מגש קרטון על הדלפק אצל דויד במכולת, ענקיות ושמנוניות עם ריבה אדומה שיש לה טעם וטקסטורה של משהו כימי, ועם אבקת סוכר שנדבקת לאף איך שנותנים את הביס הראשון. הן היו משמינות, הן היו מחניקות והן היו נפלאות. היה להן טעם של ילדות.
אבל יותר מכל, חג החנוכה היה חביב עלי בגלל הנס. בגלל האמונה שניסים יכולים באמת לקרות וגם כשהכל רע וחשוך, גם כשהכל נראה אבוד, יש תמיד שלהבת קטנה, כמו נר דקיק של תקווה, שבכל זאת יקרה איזה נס ובסוף עוד יהיה לנו טוב.
בשבוע שעבר הטלפון לא הפסיק לצלצל, ביקשו את עזרתי למען הפליטים האפריקאים (אני מתנדבת איתם כבר כמה שנים), רצו שאשתתף באירוע שירת נשים נגד השתקת נשים (אני הרי זמרת), שאלו אם אהיה מוכנה להביע את דעתי בנושא האיום על חופש העיתונות (בתור עיתונאית), אירגוני זכויות האדם ביקשו שארתם למאבק נגד "חוק המימון" והוועד להצלת חופי הכרמל התחנן שאכתוב משהו בעיתון לפני שסוגרים להם את הים (אני הרי תושבת האזור) וזו רק רשימה חלקית.
עשיתי כמיטב יכולתי לעזור לכולם. אבל מה כבר קטנה כמוני יכולה לעשות? כל מה שנשאר לי בחנוכה הזה הוא להתפלל לנס. שיגרש את החושך, את האלימות, את השנאה, את הקיצוניות ואת הפחד ויאיר לנו את הדרך. אמן.
חנוכה 98
גם בחנוכה של שנת 98 התפללנו לנס. התפללנו כל-כך חזק שעד הדקה האחרונה ממש אני האמנתי בתוך תוכי שהרע מכל לא יקרה. הייתי כבר בת 20 וחצי, אבל היתה לי אמונה טיפשית של ילדה קטנה שבסוף איכשהו יהיה בסדר. ולמרות שידעתי שזה לא יכול להיות, ולמרות ששילמנו פרטי והלכנו לפרופסור הכי גדול והפרופסור הכי גדול אמר לנו בעצמו שאין שום סיכוי, כי אין תרופה וזהו זה. למרות העובדות והמדע וההתדרדרות המהירה מיום ליום, אני האמנתי שאמא שלי לא תמות בסוף.היא החזיקה מעמד כמעט כל החג. אבל בנר השביעי כבתה ונעלמה מאיתנו לתמיד. את הנר השמיני כבר לא הדלקנו באותה שנה.
ומאז שנת 98, יחד עם השמחה והנרות והסופגניות והניסים, חג חנוכה מביא איתו גם עצב גדול שאיננו מתרפא, ותזכורת לכך שלא תמיד הכל מסתדר בסוף, ולא תמיד הטובים מנצחים, ולא לכל השאלות יש תשובות, ובעיקר לא לשאלה "למה?".
אבל בשנים האחרונות, מאזכרה לאזכרה, הולך ומתרחב המעגל מסביב למצבה של אמא שלי בעוד מישהו קטן שנולד ומצטרף למשפחה שלנו. השנה זו אורי הפצפונת, שנקראה על שמה של אמא. תינוקת קטנטנה, עטופה בשמיכה ורודה, נר דקיק של תקווה מול כל העצב הזה.
בימים ההם ובזמן הזה
בגן לימדו אותנו שהמכבים היו גיבורים, אבל בגיל מאוחר יותר שמעתי גם גירסא קצת שונה של האירועים שבה הצטיירו אותם מכבים כקיצונים פנאטים, שלא לומר סוג של ארגון טרור. הכל כנראה תלוי בנקודת ההשקפה.ואני תוהה מה ילמדו בגן בעוד הרבה שנים על התקופה של ימנו. את מי יזכרו אז בתור ה"טובים"? האם אני אחשב בעיניהם למכבית אמיצה שחירפה את נפשה במלחמה על הדמוקרטיה או למתיוונת עלובה שרצתה להמיט אסון על מדינת היהודים?
אין לי מושג, אבל דבר אחד בטוח, אני לא אהיה מאלה שישבו ולא עשו כלום בזמן שעתידה של המדינה הזו הוכרע. אולי בצד של הטובים ואולי בצד של הרעים, אבל מה שבטוח – נלחמתי על מה שאני מאמינה בו.
שיהיה לכולנו חג אורים שמח.
מתיסיהו בשיר מקסים לחנוכה, עם זקן או בלי זקן, הוא ממשיך לחפש אמת, ממשיך לחכות לנס...