לחגוג את ה"יש" ולא להצטער על מה שעשוי לא להיות (צילום: מיטל פנחס)

"איך את עושה את זה"? לא משנה כמה פעמים בחיי שמעתי את השאלה הזו במהלך חיי, אני עדיין לא מצליחה להבין מה כל כך מעורר פליאה בקצב החיים שלי. אני לא מרגישה שאני עושה שום דבר יוצא דופן, כי בעולם שלי, התשובה הכי הגיונית לשאלה הזו היא: "איך אני עושה מה, חיה?".

תקציר למי שהצטרף אלינו זה עתה: אני מג'נגלת בין עבודה במשרה מלאה ללימודים באוניברסיטה, מחזיקה דירה לבד, מפרנסת שתי חתולות ולא מוותרת על בילויים עד השעות שרוב האנשים מתעוררים בהן לעבודה, תוך ניסיון מתמיד להשתפר ולהיות אדם טוב ומוסרי יותר. ולא, אני לא עייפה.

לפעמים גם אני מתקשה להבין את קצב התחדשות האנרגיות שלי, אבל כך הייתי תמיד. כל עוד יש מה להספיק, אני אספיק, גם במחיר הקרבת שעות שינה. לא ששינה היא בזבוז זמן, להיפך -- אני מאוד אוהבת לישון, אבל ברוב המקרים שינה תהיה שניה בעדיפות לכל פעילות אחרת שעושה לי טוב. או לכל הפחות לא תהווה גורם מגביל בחיי. כל זמן שאני יכולה להרשות לעצמי לא לישון ועדיין לתפקד כרגיל, אני ממשיכה בכל הכוח. כי כל עוד אני חיה, חשוב לי לחיות.

לא משתיקה את התקתוק

בדרך כלל מחלות סופניות גורמות לאנשים להרגיש את השעון מתקתק מעל ראשם, לפתע מתעורר בהם הרצון למקסם כל רגע שנשאר, להשקיע את מירב האנרגיות באנשים האהובים ולא להשאיר דברים לא פתורים. נראה לי משונה שאנשים צריכים את התזכורת הזו לזמניות שלנו, הרי השעון הזה נולד איתנו. שמעתי את גלעד כהנא משווה את המודעות למוות למודעות לסאב במוזיקה: אפשר לחיות חיים שלמים בלי לזהות אותו, אבל ברגע שמתוודעים אליו -- הוא תמיד ברקע. כך אני מרגישה, חיי מבוססים, בין היתר, על המודעות ל"סאב של הזמן".

לפעמים יש תחושה שרוב האנשים משתיקים את התקתוק שלהם רק כדי לא להתמודד עם העובדה שהם גוססים. לא ממחלה. מהחיים. כי בכל תקתוק שחולף הסיכויים למות גדלים. מצחיק שהשתמשתי דווקא במטאפורה הזו כי מרחב הזמן מאוד אמורפי אצלי ואינו מתבטא בחלוקה הרווחת של שעות או דקות. אין לי תחושת זמן אז אני לא מרגישה את מגבלתו. אפילו לענוד שעון אני לא מסוגלת. וגם הם מצידם, מתקלקלים במגע עם פרק כף ידי, אז כנראה שזה הדדי.

למקסם רגעים

כשאני מעלה את המילים על הכתב אני יכולה להבין איך למישהו מבחוץ זה עשוי להראות כמו דיסוננס גדול – מגבלת הזמן של החיים אל מול האל זמניות שבחיי. אבל אני מרגישה שדווקא שני הקצוות הללו מובילים אותי להרמוניה שטובה לי: בין השקעת אנרגיה בדברים שעושים לי טוב, לבין "לקחת את הזמן" כדי לנשום וליהנות מהם בעת עשייתם. בלי מגבלות זמן. מסגרת הזמניות של החיים היא הקטליזאטור המניע, לא המכשול.

סוקרטס טען ש"החיים" אינם הדבר החשוב ביותר, אלא "החיים הטובים" – שמבחינתו הם חיים מלאי משמעות תוך מרדף אחר אמת, צדק ומוסר. כל אחד יכול לפרש מהם חיים מלאי משמעות בשבילו, התשובות ישתנו כמספר האנשים שיפרשו, העיקר הוא בעצם ההבנה שצריך משמעות.

בי יש דחף עז להספיק הכל, אבל לא כדי לסמן וי על עוד דקה, אלא כדי למקסם רגעים, ליצוק לתוכם תוכן, ללמוד, להתפתח וליהנות מזה בזמן המוגבל שיש לי כאן. אני לא פוחדת להחמיץ כמו שאני מרגישה צורך תמידי לספק את התשוקה שלי לחיות. לחגוג את ה"יש" ולא להצטער על מה שעשוי לא להיות.

מוקדש ללילי ניר ז"ל, אישה מעוררת השראה שלא זכיתי להכיר בחייה, אך הצליחה לרגש אותי מאוד דווקא אחרי לכתה.

פוסטים נוספים של מיטל פנחס:

לאתר מהות החיים