כבר שנתיים שאני נועלת רק נעלי ספורט. סקוני, שקניתי כשעוד היה לי כוח ברגליים וכסף בכיס. נרשמתי אז לחדר כושר והמוכר בחנות הנעליים המליץ עליהן: הן יחזיקו לך טוב את הרגל ויבלמו זעזועים. כמובן שכל התוכניות לגמוא מאות קילומטרים על ההליכון הסתיימו בקול ענות חלושה, לאחר 2 ביקורים במכון. הגופיות והטייטסים אופסנו בארון והסקוני במגירת הנעליים.

 

4 מגירות מלאות נעליים שלא אלבש. והסקוני - היחידות שמחזיקות (צילום: מיה אילוז)
4 מגירות מלאות נעליים שלא אלבש. והסקוני - היחידות שמחזיקות (צילום: מיה אילוז)

 

>>> רגע לפני: אני מתה מפחד

 

עכשיו הן החברות הטובות ביותר שלי, הסקוני. הן היחידות שמחזיקות לי את הרגל ובולמות את הזעזועים בגב. כל התוצרים של תסביך אימלדה מרקוס שלי, מעלים אבק בתוך 4 מגירות ענקיות, בתחתית הארון שלי. מחכים בסבלנות שאולי אוכל לנעול אותם מתישהו, אם הם עדיין יהיו באופנה.

 

אם תראו אותי ברחוב תחשבו שאני נכה. "גברת" ו"תהיי בריאה", אלו המילים שאני שומעת הכי הרבה, מאז שזה קרה. גברת, פחחח, אני? צולעת, עם מקל הליכה כמו של זקנים, גוררת את רגל שמאל, כאילו היא לא שייכת לגוף שלי בכלל. אבל אני לא נכה. לא לפי ביטוח לאומי שגוררים אותי כבר שנתיים עם כל מיני תואנות מטופשות. וגם לא לפי עצמי. שרוטה במידה אולי, נכה רגשית אולי, אבל לא נכה.

 

פשוט הבריאות תמיד היתה מובנת מאליה עבורי. ואז מכה חזקה בעצם הזנב, שכמובן לא התייחסתי אליה ברצינות, כי אני חזקה ובריאה, אז מה כבר יכול לקרות? אני אנוח כמה וימים וזה יעבור. גם אחרי מספר ימים, כשהתעוררתי עם רגל ימין "ארוכה" יותר, עדיין לא קלטתי. אפילו צחקתי. חשבתי שאני גובהת, בחיי. כשלכף הרגל השמוטה הצטרפה גם ירידה בתחושה לאורך כל הרגל, כבר נלחצתי.

 

בחיים שלי לא התפללתי שיכאב לי כמו באותם ימים. שיכאב, לא אכפת לי, העיקר שארגיש משהו. ואכן התחלתי להרגיש. לא, לא את הרגל, אלא להרגיש. בהתחלה הכחשתי. קבעתי לי דברים לעוד חודש, חודשיים. עבודות, פגישות והתחייבויות. הייתי בטוחה שזה תיכף עובר. זה לא עבר. זה החמיר.

פעולות פשוטות כמו ללבוש מכנסיים, להיכנס לאמבטיה או לעלות במדרגות, הפכו למשימות מורכבות שלעיתים דרשו לוגיסטיקה מסובכת ועזרה של אחרים. כעסתי. רתחתי מזעם. על אלוהים, על כל העולם, על הגוף שלי ובעיקר על עצמי.

ואז הכל התחיל לקרוס מסביב: לא יכולה להזיז את הרגל כמעט, לא יכולה לשבת לזמן ממושך, חד-הורית, מפרנסת יחידה, לא עובדת. העסק קרס, כי אני זה העסק, ואם אין אני, אין עסק. ועדיין ניסיתי להתמקח ולהתחשבן, אם הייתי עושה ככה או אחרת אז אולי היה כך או אחרת. ניסיתי לדחות את הקץ, להרוויח זמן.

שאריות של הלוחמת שהייתי עוד ניסו להשיג ארכה, לקבל עוד קצת אשראי, לנסות לכבד את ההתחייבויות העסקיות, להגיע להסדרים ולנסות לקיים חיים רק מדמי מזונות. אי אפשר, דרך אגב, לחיות מ-2400 ש"ח ומהם לשלם שכ"ד, חשבונות, אוכל ולקיים חיים תקינים. ותוך כדי כל אלו גם להתמודד עם המצב הפיזי החדש, יחד עם התנהלות מול המוסד הכי מתיש בארץ, ביטוח לאומי.

 

מי שמכיר את הביוגרפיה שלי, יודע שאני חזקה, שיש לי תעצומות נפש. גם אני ידעתי ואפילו שיננתי לעצמי: קטן עלייך, והזכרתי לעצמי כל מיני קשיים שהתגברתי עליהם, אבני דרך והישגים שהתגאיתי בהם. זה לא עבד. לא הפעם. שום דבר לא הכין אותי לקריסה טוטאלית של כל המערכות, למאבק רבתי בכל החזיתות ובטח שלא לבגידה של הרגליים שלי. אחרי חצי שנה שכבר הרגשתי שאין לי מספיק אצבעות בשביל לסתום את כל החורים שבדלי, וויתרתי.

 

איך שוויתרתי, תוך שניה, הגיע הדיכאון ירום הודו. לא הכרתי אותו כ"כ לעומק עד לאותו רגע. השתמשתי במילה הזאת במהלך החיים, ככה סתם, מן הפה אל החוץ. כמו כולם, אתם יודעים. אני מבינה היום שלא היה לי שמץ של מושג על מה אני מדברת.

כמויות אדירות של אשמה ובושה, מהולות בתחושה של כישלון והחמצה, ועל כולם מנצחת ביד רמה קלגסית פנימית שלא מרפה. אני, שתמיד האמנתי שאני יכולה להתמודד עם הכל, הרגשתי שמה שקורה לי, גדול עלי. שאין לי קצה חוט, שאני לא יכולה לבד, שאני לא רוצה לבד.

אז הרשיתי לעצמי ליפול. פשוט לעצום עיניים וליפול לאחור, בלי לבדוק אם יש מזרון או רשת ביטחון.

לפרקים הייתי מסתכלת על עצמי מבחוץ, יודעת מה אני צריכה לעשות עכשיו, ולא עושה. יודעת בדיוק באיזה כלי להשתמש ואיך לקום ולא מסוגלת. אין לי כוח, הייתי עונה לעצמי. בשביל מה? גם מניפולציות ודמגוגיות ניסיתי. לא עבד. צרחתי על עצמי לא פעם, בלי מילים: תקומי כבר, תקומי! איך את בכלל יכולה להרשות לעצמך ליפול? תקומי! אם לא בשבילך, אז בשביל הילדה שלך. לא יכולתי לזוז.

ניסיתי גם בהעלבות, כל מיני דברים בסגנון: איזו מן אמא את, אמרתי לעצמי, אמרת שתעשי הכל בשביל הבת שלך והנה, את לא! גם זה לא עבד.

שתקי, אמרתי לעצמי, שתקי כבר. את מפריעה לי לישון.