הדפסה
לכתבה באתר
זה אינו דבר נדיר שסרט קולנוע משובח או סדרה מטילים צל אמנותי כה גדול, עד שהוא זולג מתחומם ומשפיע גם על האופנה. למעשה, אלה יחסי גומלין פוריים למדי: הקולנוע והטלוויזיה מספקים השראה לאופנה, והטלוויזיה בתמורה עושה את "סקס והעיר הגדולה".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
אחרי ששנות ה־60 כיכבו עם הסילואטות הנשיות בהשראת "מד מן", וגם שנות ה־80 לא ממהרות להתפוגג, הגיע הזמן להגיד שלום לעשור האופנתי־אמנותי החדש־ישן המשתלט על חיינו, והוא סוער יותר מכל אלה שהיו לפניו או אחריו: אלו הן שנות ה־20 הרועמות של המאה הקודמת, או כפי שכינה אותן הסופר בן התקופה סקוט פיצג'רלד: ימי הג'אז.
בחודשים האחרונים נדמה שכל יצירה אמנותית אפשרית מתרחשת בשנות ה־20 הזוהרות. קחו, למשל, את סרטו האחרון והמצליח של וודי אלן "חצות בפריז", שמעביר לצופים מסר שההווה איכסה, בעוד שפריז של שנות ה־20, לעומת זאת: או לה לה.
בסרט הוצג ג'יל (אוון ווילסון) כתסריטאי אמריקאי הנופש עם אשתו לעתיד בפריז ואיכשהו מצליח לחזור בזמן אל פריז של שנות ה־20, שם הוא פוגש את האמנים הגדולים של התקופה - המינגוויי, פיקאסו, מאטיס, סקוט וזלדה פיצג'רלד, גרטרוד סטיין (סופרת אמריקאית) וקול פורטר - ומבלה במקומות הבילוי האובר אופנתיים, הטקסידרמי של אז, דהיינו קפה דה מאגו והסלונים הפופולריים. אלן צייר הן את פריז והן את התקופה כקסומות.
אבל עוד לפני "חצות בפריז" היו הבלחות קולנועיות מהתקופה ההיא. אנג'לינה ג'ולי ב"ההחלפה" של קלינט איסטווד - שמתרחש בשנת 1928 - חובשת את כובעי הקלוש המתוקים של הטוונטיז, שאפילו הפכו לאופנתיים בעקבות הסרט. אך העלילה עצמה היתה מדכדכת ולא חגגה את רוח התקופה.
לעומתו, שני סרטים שעומדים לצאת בקרוב מצטרפים לחגיגה הרועמת. הראשון הוא "הארטיסט" (שייצא אצלנו לקולנוע בחודש ינואר), סרט המתרחש בין 1927־1932 ועוסק בכוכב של הקולנוע האילם בתקופה שבה סרטים הופכים למדברים.
הסרט, שהוא בעצמו אילם ומצולם בשחור לבן, חוגג באהבה גדולה את הסטייל של שנות ה־20. הכוכב, כמו דאגלס פיירבנקס בשעתו, נועל נעלי אוקספורד מבהיקות, מגדל שפם דק ודופק שליכטה של בריליאנטין בשיער לפני כל יציאה מהבית. הגיבורה בה הוא מתאהב היא נערת פלאפר לכל דבר: חובשת כובעי קלוש, לובשת שמלות רחבות בעלות קו מותן נמוך ומשוחרר, בעלת גבות דקות, ליפסטיק אדום, נעלי מרי ג'יין מנצנצות, שערה קצר ושמלותיה זהובות ובעלות פרנזים.
סרט שני שיוצא אצלנו בסוף החודש ומתרחש גם הוא, בחלקו, בתקופה ההיא הוא "ג'יי אדגר", סרטו של קלינט איסטווד בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו בתפקיד ג'יי אדגר הובר ההומוסקסואל הלטנטי, שהתמנה לתפקידו באף.בי.איי ב־1920, וכל כך התרשם משמלות התקופה שבחר ללבוש אותן בעצמו.
לערב גאלה לכבוד איסטווד, שנערך לפני כמה שבועות במוזיאון בלוס אנג'לס, הגיעו השחקניות אוון רייצ'ל ווד, קמילה בל וזואי סלדנה בשמלות מהקולקציה לאביב־קיץ 2012 של גוצ'י, המושפעת משנות ה־20 ומסגנון הארט־דקו הגיאומטרי.
אז מה מאפיין את שנות ה־20 הרועמות? תקופת ימי הג'אז, אם לדייק, נחשבת לזו שבין 1925־1932. זו היתה תקופה מיוחדת מאוד בהיסטוריה, שהתפקעה מכישרון, שינויים היסטוריים וחברתיים והגבלות. ראשיתה של התקופה בשגשוג שהחל עם סיום מלחמת העולם הראשונה. אז היתה גם תקופת "ימי הרדיו" (שטרום עידן הטלוויזיה) והג'אז פרח.
זו היתה תקופה שבה התקרבו השחורים ללבנים (אם כי עדיין לא היו שווי זכויות), וסגנונות הדיבור התערבבו לכדי סלנג משותף. האלכוהול הפך לא חוקי בשנת 1920 - על גרגירי החיטה להפוך ללחם ולא לאלכוהול, טענו השמרנים - אך חוק זה רק חיזק את ההברחות, הייצור הלא חוקי והמכירה מתחת לשולחן של וודקה ו־וויסקי, כפי שאפשר לראות בסדרה "אימפריית הפשע", החוגגת את התקופה מההיבט הזה.
הנשים, שעכשיו החלו לצאת לעבודה, נחלצו מהמחוך והתחילו ללבוש שמלות רחבות יותר, בעלות קו מותן נמוך. הן קיצרו את שערן, מרחו את שפתיהן בליפסטיק אדום, נהגו, עישנו וחגגו את תחילת השחרור שלהן. נשים אלו נקראו פלאפריות, והן הגדירו מחדש את הנשיות. אמרת השמלה עלתה למעלה, וחשפה יותר רגליים ממה שהשמש ראתה אי פעם.
בפעם הראשונה בהיסטוריה נראו ברכי נשים מחוץ לשמלה או לתחתונית. הצ'ארלסטון גם הוא שלט במוזיקה, והריקודים השובבים אפשרו לגבר ולאשה להחזיק ידיים ולרקוד במהירות, כך ששולי אמרתה של הבחורה יתרוממו באוויר ויחשפו זוג רגלי פוסט מלחמה חטובות.
כוכבות הוליווד מתות על התקופה האופנתית הזו, שאפשרה לנשים להיות נשיות וחצופות בו זמנית ולגלות את הגלאם ההוליוודי של פעם, עם תכשיטי שיער, חרוזים, איפור עיניים כבד ושיער גלי וצמוד לראש. אווה לונגוריה חגגה לאחרונה את יום הולדתה ה־36 במסיבה שהנושא שלה היה "עידן הג'אז", ודרו בארימור - שמעולם לא נראתה טוב כמו במסע יחסי הציבור לסרט "זכרונות מאחוזת הגנים האפורים" מבית HBO המתרחש, בין היתר, בשנות ה־20 - זהרה על השטיח האדום בשמלות ובאקססוריז ברוח התקופה.
שבוע האופנה במילאנו לאביב־קיץ 2012 הושפע בבירור מהתקופה, כפי שהיא מתבטאת בספר "גטסבי הגדול" של סקוט פיצג'רלד, שזוכה עתה לעיבוד קולנועי מחודש בבימויו של באז לרמן ("מולאן רוז'") ובכיכובם של טובי מגווייר, קארי מוליגן וליאונרדו דיקפריו (הסרט מתוכנן לצאת למסכים בארה"ב בעוד כשנה).
הקולקציה של גוצ'י היא אחת הקולקציות הכי מפורגנות והכי מוצלחות לאחרונה, אך גם ראלף לורן הציג קולקציה המושפעת מ"גטסבי" וזכה לתשבחות. מותג התכשיטים טיפאני, שהיה בולט מאוד בשנות ה־20, הוא שיעצב במיוחד את כל התכשיטים עבור הסרט, ברוח התקופה. מעצבת התלבושות של הסרט היא קתרין מרטין (אשתו של לרמן), והשמועה אומרת שהיא התעלתה על עצמה עד כדי כך, ששנה לפני יציאת הסרט לאקרנים הוא כבר אחת ההשפעות הבולטות על השטיח האדום.
ראלף לורן, שבשנת 1974 עיצב את התלבושות לסרט "גטסבי הגדול" המקורי, בו כיכבו מיה פארו ורוברט רדפורד, יצר קולקציה נינוחה בצבעי פסטל שמאופיינת במותן נמוכה, גזרות רחבות, כובעי קלוש ותפירה גברית. גם מארק ג'ייקובס יצר לאחרונה שמלות בעלות אופי קברטי, מותן נמוכה ורחבה בסגנון ג'אזי. תחת מותג העיצוב מרקזה נוצרה קולקציה מרהיבה שמאופיינת בהרבה פרנזים ומרפררת לג'וזפין בייקר, הרקדנית המהוללת מימי הג'אז הזוהרים. כל אלה יעשו לכם חשק לארוז פומית לסיגרייה ולנסוע בזמן היישר אל שנות ה־20 של המאה הקודמת.
באתר הכלכלי "MarketWatch" נכתב כי "חברת טיפאני, כאוטוריטה בתחום התכשיטים, עזרה להגדיר כבר אז את אותה תקופה קסומה. היהלומים של טיפאני סימלו את גל האופטימיות שסחף את המדינה. התכשיטים יאירו את השמלות היפות וינצנצו בין כוסות השמפניה".
באתר Style.com נכתב כי "גוצ'י, בית האופנה שנולד ב־1921, חוגג יום הולדת 90, אולם פרידה ג'יאניני המעצבת טוענת שהמוטיבים של ארט דקו (סגנון שהחל בשנות ה־20 - א.א), שהוצגו במלוא עוזן בקולקציה, הם עניין של מקריות. במקרה או שלא, שמלות הפלאפר של ג'יאניני מיצבו אותה בחזית התחייה המחודשת של ימי הג'אז".
על ראלף לורן נכתב באותו אתר: "התלבושות שעיצב לסרט 'גטסבי הגדול' משנות ה־70 מינפו ב־1974 לא רק את הקריירה שלו, אלא גם עשו מיני קאמבק לימי הג'אז. עכשיו, שנה לפני יציאת החידוש, לורן ניצל את ההזדמנות לבקר מחדש בשנות ה־20 הרועמות". שמלות הפלאפר הכסופות מהקולקציה ייראו נהדר על השטיח האדום, נאמר באתר. "קתרין מרטין עיצבה את התלבושות לסרט, אך קארי מוליגן וחברותיה לקאסט לא צריכות לחפש מעבר לראלף לורן, כשמדובר בשמלה זוהרת לשטיח האדום לסיבוב הפרמיירות".
עכשיו נשאלת השאלה: למה? מה העיסוק האובססיבי הפתאומי בשנות ה־20 הרועמות? האם זה מקרי ש"אימפריית הפשע", "חצות בפריז", "הארטיסט" ו"גטסבי הגדול", העונה השלישית של "אחוזת דאונטון" (ואפילו סרטו החדש של מרטין סקורסזה, "הוגו", שמתרחש בתחילת שנות ה־30) - כולם הפקות מדוברות ויוקרתיות של מיטב הבימאים, הכותבים והשחקנים בהוליווד - עוסקים באותה נקודה בזמן? האם זה מקרי שבימים אלה יוצא לאור מילון התקופה המבקש להחזיר לסלנג ביטויים כמו "The cat's pajamas", "The bees knees", "The Cat's Meow"" (שנאמרים על משהו מדהים או הטוב ביותר מסוגו) ו"The real mccoy" (הדבר האמיתי)?
את הסיבה להתלהבות הפתאומית משנות ה־20 אפשר למצוא, אולי, דווקא בעמודים הכלכליים בעיתון. ואכן, אם תכתבו בגוגל כל אחד מצירופי הלשון המגדירים את התקופה, תגלו שמירב הלינקים שיעלו קשורים לאופנה או לאסונות כלכליים. שנות ה־20 נגמרו בנפילת הבורסה ובשפל כלכלי כבד, ואולי מזה פוחדים האמריקאים, שכלכלתם אינה יציבה בעליל בשנים האחרונות. למעשה סימלה תקופה זו מעין תור זהב, חגיגה הדוניסטית של מי שלא ידע שכל זה עומד להיגמר בקרוב, עם ימי העוני ומלחמת העולם השנייה. האם קיים זרם תת קרקעי בהלך הרוח של הציבור למוד המשברים הכלכליים, המפחד מהעומד להגיע?
גם בסרט "הארטיסט" הנושא המרכזי הוא עולם משתנה, ופחד של הפרט משינוי שהוא אינו מוכן לקראתו. כוכב הסרטים האילמים אינו מעוניין להתקדם ולהצטרף לעולם הזר והמפחיד בו הסרטים משמיעים קול. "אם זה העתיד", הוא אומר למפיק, "אני לא בתוכו".
התקופה האחרונה, על חוסר היציבות הכלכלית שלה, משנה סדרי עולם. יציבותה הכלכלית של אמריקה מתערערת, איראן בדרכה לפצצה גרעינית, קים קרדשיאן (שגם מתה על הטרנד) מתגרשת, במה יכול לבטוח האדם מהשורה? ייתכן שהפחד מאיום מתקרב הוא הזורק אותנו לתקופה שבה כל הטוב הזה התנפץ לעולם בפרצוף. תיהנו ממה שיש, אומר הסאבטקסט, כי מי יודע מה יהיה מחר.
בספר "פלאפר", שיצא לאור ב־2006, מתאר הסופר ג'ושוע זייטס מהי נערת פלאפר: זוהי "נערת מסיבות הדוניסטית, יהירה וחובבת אלכוהול". בעמוד 291 הוא קובע כי פריס הילטון היא נערת פלאפר מודרנית. אבוי, האם הילטון היא בסך הכל גרסה מודרנית של זלדה פיצג'רלד, שיכלה להשתעשע חצי שעה בדלת מסתובבת בכניסה למלון?
כנראה שלא. ב"שיקגו טריביון" נכתב בשנת 1920, "האשה של היום משיגה את מה שהיא רוצה". פריס הילטון רק רוצה לכייף, האשה של 1920 רצתה לצאת מהמחוך המטאפורי והלא מטאפורי של שנים של דיכוי, לקצץ שערה כמעט כמו גבר, לקום בוקר לעבודה ובערב לרקוד עם סיגרייה בפה. כשמפשיטים את שנות ה־20 הרועמות ממטענן ההיסטורי והחברתי, נשארת רק נערה בשמלה יפה עם פרנזים, אבל הפרנזים האלה מבטאים תשוקה לחופש ושוויון ואופטימיות בלתי מודעת לעומד לבוא, מילים שפריס הילטון בקושי היתה מצליחה לבטא.
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס:
- מוקי חושש לחלום שלנו על מדינה נורמלית
