באמצע המחאה, באמצע ההפגנה הכי המונית, באמצע הזיעה של אמצע הקיץ – פתאום נפל לי האסימון. הבעיה היא אני. הבעיה לא מתחילה בביבי, היא לא מתחילה בדנקנר, היא לא מתחילה בתשובה. הבעיה מתחילה בעלמה זהר. במיליוני עלמה זהרים קטנים, אנשים פשוטים עם משכורת בינונית, שמשוטטים כמו נחיל נמלים מסוממות בין המעברים בסופר, במדרגות הנעות של הקניון, בין מותגים, מבצעים, רשתות, הנחות. חושבים שהם קונים בזול ולא מבינים שהם קונים יותר מדי, הרבה יותר ממה שהם צריכים. לוקחים הלוואות, מגדילים מסגרות אשראי, משלמים משכנתאות ומאמינים שאין שום דרך אחרת.


כי השיטה עובדת תמיד לטובת הבנק, לטובת הסופר, לטובת השלטון, לטובת הזכיין ואף פעם לא לטובת עלמה זהר. אבל בלי עלמה זהר, בלי מיליוני עלמה זהרים קטנים, השיטה הזאת לא יכולה להתקיים. אנחנו הדלק בעורקיה של מכונת הכלכלה הקפיטליסטית. הכסף הקטן שלנו, הכסף שהרווחנו בזיעת אפנו, טיפה ועוד טיפה, הוא מה שמזין את המיליארדרים והפוליטיקאים וכל היתר. בלעדנו הם לא שווים כלום.

ואז הבנתי שהדרך היחידה שלי לגרום לשינוי היא להפסיק להשתתף במשחק הזה בתפקיד הצרכן הקטן. פשוט לא לקנות מהם יותר. כלומר, זה נשמע לי פשוט, אבל בתכלס, לא היה לי מושג איך להתחיל לעשות את זה ולכן פרסמתי כאן פוסט תחת הכותרת "הרגלים בשינויי הצריכה" וביקשתי מכם עזרה. ותודה לכל מי שענה וכתב לי.

ומאז, כבר כמה חודשים, אני באופן רשמי חברת הקואופרטיב האורגני של עמק חפר.
מה זה קואופרטיב? זו קבוצה צרכנית שבמקום לקנות באמצעות המשווקים קונה ישירות מהיצרן. למה זה טוב? מכמה וכמה סיבות:
קודם כל זה חוסך כסף. אין פערי תיווך וככל שהקואופרטיב גדול יותר כך הוא קונה כמויות גדולות יותר והמחירים נעשים יותר ויותר זולים. בנוסף, הקואופרטיב אף פעם לא דופק אותי. אני יודעת בדיוק בכמה הוא קונה ובכמה הוא מוכר. אין שניים במחיר של שלושה, השני חינם בקניה של מעל 999.99 ועשרים וארבע תשלומים בכרטיס אשראי. יש אמנם חברי מועדון, אבל אין להם כרטיס מגנטי. לא צריך, כולם מכירים את כולם. חברי הקואופרטיב הם חברים – במובן הישן של המילה. כלומר, אנשים שסבבה לך לפגוש אותם כשאתה מגיע פעם בשבוע לאסוף את ארגז המצרכים שלך.
בנוסף, הקואופרטיב שלי הוא אורגני ולכן הוא לא מרעיל אותי בחומרי הדברה, חומרים משמרים וצבעי מאכל מסרטנים. הוא מספק לי רק אוכל טרי, בריא ונקי. והוא גם שומר על איכות הסביבה שלי, כי הוא משתדל לקנות כמה שיותר מהחקלאים המקומיים וכי הוא ממחזר את כל האריזות. אין פלסטיקים וניילונים ומיליארד עטיפות. קונים שק גדול של אורז ומחלקים אותו בקופסאות רב פעמיות לפי משקל.
הקואופרטיב אשכרה עובד לטובתי. מכיוון שהוא שיתופי, המטרה שלו בחיים היא לא לעשות מישהו אחד עשיר על חשבון כל השאר, אלא לדאוג לכל החברים בו. הוא לא קונה הכי בזול ומוכר הכי ביוקר, הוא לא משכנע אותי לקנות יותר ממה שאני צריכה ואחר כך לזרוק לפח והכי חשוב, הוא לא עסוק בלפתות ילדים קטנים לקנות אוכל שמנוני ומסוכר בעטיפות צלופן מנצנצות. מה פתאום שנעשה דבר כזה? אלה הילדים שלנו.

אבל יותר מהכל הקואופרטיב הוא הקהילה שלי. המקום שבו אני פוגשת פנים מול פנים את השכנים שלי מכל ישובי הסביבה. המקום שבו ניצב לוח המודעות שעליו ניתן למצוא שיעור יוגה, בייביסיטר לכלב או דירה מגניבה שעוד רגע מתפנה. המקום שבו מתארגנת סוכה בסוכות, שבו מחליטים להקים גינה קהילתית או לצאת למאבק למען שמירת חוף הים הסמוך. המקום שבו תמיד יציעו לי כוס קפה וסימפטיה. משהו שבסופר אף פעם לא היה לי.

הקואופרטיב הוא שיתופי. זאת אומרת שאתה אמור לא רק לקחת, אלא גם לתת משהו מעצמך לטובת הכלל. אחרי שחשבתי על זה לא מעט (מה אני כבר יכולה לתרום?) החלטתי להתחיל לארגן שוק קחתן חודשי.
עיצבתי פלאייר במו ידיי (תראו!) והזמנתי את כולם להשתתף.
 
שוק קחתן ראשון לילדים התקיים בשבוע שעבר והיה פשוט מעולה. המון אנשים יצאו עם שקיות מפוצצות בגדי ילדים וצעצועים מגניבים – חינם אין כסף. אותם אנשים גם עשו סדר באותה הזדמנות בחדר הילדים ונפטרו מכל מה שלא צריך. מישהו התנדב לעשות פינת יצירה, ומישהו התנדב לעשות מעגל מתופפים, ומישהו אפה עוגה, ואפילו השמש יצאה מבין העננים לכבודנו. ובסוף היום תרמנו את כל מה שנשאר לויצ"ו ועוד יצאנו צדיקים.

הרבה אנשים שואלים אותי אם אני חושבת שהמחאה מתה. "תגיד לי אתה", אני שואלת את השואל. "אתה חי בכבוד?" כי אם לא אז יש רק שתי ברירות: או שתמשיך להיחנק או שנמשיך להילחם. כי השינוי לא יגיע מוועדת טרכטנברג או ממשרד השיכון. הוא יגיע ממיליוני עלמה זהרים קטנים שיחליטו לחיות אחרת.