איור: רונית מירסקי

 

אני חושב (אבל לא בטוח, ולכן כותב שוב) שציינתי כבר שלונדון היא עיר לא קטנה. בניגוד לתל אביב או מנהטן (לא שאני משווה), "מרכז" העיר משתרע על פני אזור גדול מאוד - ואזורי הבילוי נמצאים בכל אזור המרכז, מה שאומר שגם הם תופסים אזור לא קטן. וזה עוד לפני שדיברנו על המקומות המעניינים שהם כבר לא במרכז העיר. בכל מקרה, כבר למדנו שאם אנחנו לא נשארים בשכונה שלנו (או באזור שסביבה), כדאי שנביא בחשבון נסיעה של לפחות שעה ממקום למקום.

בגלל שצריך לבזבז כל כך הרבה זמן כדי להגיע ממקום למקום, כל אחד מוצא את מפלטו שלו: זוגתי, למשל, שנוסעת יותר ממני ורחוק ממני, זכתה במתנה שווה במיוחד - קינדל; ואני, שממילא לא כל כך יכול לקרוא בנסיעה, מתמסר למוזיקה באייפון שלי.

מכיוון שמצב ה-Shuffle הרנדומלי הוא האופציה הקבועה שלי בכל הנגנים למיניהם, אני מוצא את עצמי הולך ברחובות לונדון ונזרק ממציאות אחת לשנייה. רגע אחד אני שומע את בל וסבסטיאן או את פאלפ, ומרגיש את העיר, האי והמוזיקה שמחברת בין הכל. אם התמזל מזלי וגם יש קרן שמש שמסנוות בצינת החורף, התחושה עוד יותר מלאה.

אלא שאז מתחיל להתנגן השיר הרנדומלי הבא, ופתאום אני מוצא את עצמי נזרק למקום אחר לגמרי. כי איכשהו, כשאני שומע את אהוד בנאי מתחיל לשיר על רחוב האגס אחד
 (שבינתיים כבר קוראים לו רחוב בנאי, ומתישהו תלו בו את מילות השיר), אני לא יכול שלא להיזכר בימי ירושלים שלי. וגם, אין מה לעשות, שלום חנוך ו יהודית רביץ תמיד עושים לי הרגשה של בית. ואז, ברגעים כאלה, כשאני שומע מוזיקה ישראלית שאני אוהב, לא יעזרו שום מזג אוויר נעים, ולא קרן שמש נעימה, וגם לא אף יתרון אחר של לונדון על פני ישראל. כי יותר מהכל, הרגעים האלה גורמים לי הכי להתגעגע. למשפחה. לחברים. לאוכל. לפקקים. לזיעה. לצעקות. לטעמים. לריחות. למרפסות סגורות. לתריסולים מצהיבים.

היות שרוב הלא-ישראלים שאנחנו מכירים לא ממש מזדהים עם התחושות האלה (או שהם אנגלים או שהם לא מתגעגעים. או שהם גם וגם), אני משער שזו אחת הסיבות שבגללן ישראלים כל כך ממהרים להכיר ישראלים אחרים בערים זרות. גם אנחנו חוטאים בהנאות כאלה של "יורדים", וכך מצאנו את עצמנו מוזמנים לארוחת שבת של צ'ולנט כהלכתה וכהלכתו (אבל גם היה אחד צמחוני, אז זה לא כל כך כהלכתו).

הצ'ולנט היה טעים, ומתקתק וחרפרף ומלוח במידה (וגם קיבלנו את כל הצמחוני בטייק אווי, כי רק זוגתי אוכלת אותו). לקינוח היה קוגל, שהזכיר נשכחות וטעימות. ובין לבין היתה שיחה כיפית. אבל אחרי השיאים הקולינריים הגיע גם השיא המידעי שהועבר אלינו: שלום חנוך מגיע להופעה בלונדון.

עכשיו, אנחנו שועלי שלום חנוך לא קטנים. אני מכיר כאלה שהיו בעשרות הופעות שלו, והם שועלי שלום חנוך בכירים מאתנו, אבל בשנים האחרונות יצא לנו להיות במשהו כמו עשר הופעות שלו - מתוכן לא מעט פעמים במופע "חיות לילה". במשך זמן רב זו היתה הרוטינה הקבועה שלנו ביום שישי האחרון בכל חודש: ארוחה משפחתית-מופע-ארוחת שחיתות ב"בראסרי" בתל אביב (פעם אחת אפילו התיישבו לידנו משה לוי ורוני פיטרסון). ללונדון הגיע שלום עם משה לוי למופע "יציאה" (שהם חוגגים לו עשר שנים), וגם אותו כבר ראינו פעמיים.

וכך מצאנו את עצמנו רוכשים כרטיסים למופע של שלום חנוך ומשה לוי (במחיר כפול ממחירם בישראל), מודעים לעובדה שהערב הזה ייראה כמו מפגש פסגה של הקהילה הישראלית בלונדון.

כמה ימים לפני ההופעה יצרו אתנו קשר מההפקה (האם הם פנו לכל אחד באופן אישי!?), וביקשו שנגיע מוקדם בגלל סידורי האבטחה. הנה משהו שלא נתקלנו בו הרבה זמן. כשאני מספר לאנשים שבישראל יש מאבטחים בכניסה למקומות ציבוריים, רובם לא כל כך מבינים על מה אני מדבר, ואני די בטוח שגם אנשי ההפקה המקומיים של ההופעה של שלום חנוך לא ממש הבינו על מה מדובר. אבל אין מה לעשות, את ההופעה קבעו במלון הילטון מטרופול, שבקצהו של אדג'וור רואד, שהוא מרכז מוסלמי-ים-תיכוני ידוע (למי שמבקר בלונדון וחשקה נפשו בבקלוואה בליווי ריחות נרגילה). ומי שקובע הופעה במיקום שכזה, שלא יופתע שהאבטחה צריכה להיות הדוקה.

כשהגענו להופעה במוצאי יום ראשון, מיד הובילו אותנו ל"שטח הסטרילי" - ושם עברנו דרך גלאי מתכות וסרקו את התיקים שלנו, ממש כאילו עוד רגע נעלה על טיסה של אל על. ואז טיפסנו ארבע קומות ברגל (כי המעלית לא היתה מאובטחת), ונכנסנו אל אולם האירועים של המלון, שכמו שזה נשמע, ככה זה היה: עשרות שולחנות עגולים, שעליהם סידור פרחים, קנקני מים, עוגיות עבאדי ובייגלה. אורח שבמקרה היה נקלע למקום מיד היה חושד שהגיע לחתונה, והוא אפילו לא הביא צ'ק.

בהתחלה היו נאומים, כי ככה צריך להיות, ואז גם התברר לנו שההכנסות מהמופע מיועדות למימון המשלחת הישראלית לאולימפיאדת לונדון 2012. עכשיו, לא רק שלא הצלחנו להשיג כרטיסים לאיזשהו אירוע באולימפיאדה (אבל כן לאירוע הגמר של השחייה באולימפיאדת הנכים), אלא גם לא ברור לי למה אזרחים, ועוד תושבים של מדינה אחרת, צריכים לממן את המשלחת הרשמית של מדינה ריבונית. אבל בסדר, אם הם רוצים לנאום, ואני רוצה לראות את ההופעה, אז שלפחות הכסף ילך לתרומה.

שלום, כמו ששלום יודע להיות, היה מעולה. שר במשך יותר משעתיים, דיבר עם הקהל, הריץ בדיחות, וכרגיל, סיים עם "מאיה". באמצע היו כל מיני כאלה שדיברו יותר מדי, וכאלה שצעקו על אלה שדיברו, וכאלה שפשוט קמו והלכו בלי סיבה נראית לעין. היו גם אלה ששרו, ואלה שלא זזו במשך שעתיים. כן, גם לזה מתגעגעים כשנמצאים כל כך רחוק, בייחוד כשמשווים את הקהל האנגלי המשעמם לזה הישראלי הקולני.

בין שתי האופציות, אני בוחר בשנייה.

בדרך חזרה הביתה החלטתי שמתחשק לי להכין את המנה הכי ישראלית שיש, שאי אפשר להשיג כמוה בלונדון - מנה אמיתית של חומוס ופיתה (החומוס כאן לא טעים, והפיתות דומות יותר לטורטיות מקמח חיטה). את המתכון לחומוס אני תמיד לוקח מחומוס להמונים, וזה המתכון שלי לפיתות:

 

פיתות תוצרת בית

צילומים: רונית מירסקי

 

מרכיבים (10 פיתות)

15 גרם (1 כף גדושה) סוכר

10 גרם (1 כף) שמרים יבשים

550 גרם (4 כוסות פחות 1 כף) קמח

340 מ"ל (1/2 1 כוסות פחות 1 כף) מים

10 גרם (2 כפיות) מלח

 

אופן ההכנה

1. מפעילים את השמרים: מחממים מעט כ-100 מ"ל מהמים - הם צריכים להיות חמימים, אך עדיין נעימים למגע. שמים את הסוכר בקערה קטנה וממיסים אותו במים החמימים. כשהסוכר נמס מפזרים את השמרים על פני הנוזל ומערבבים היטב, עד שהם נמסים. מניחים במקום חמים כרבע שעה, עד שפני הנוזל מכוסים בשכבה של קצף.

2. מתקינים במיקסר את וו הלישה. שמים בקערת המיקסר את הקמח, שארית המים ותערובת השמרים. לשים את כל החומרים כדקה.

3. מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש במשך כ-5 דקות, עד שנוצר בצק רק וגמיש, אבל לא דביק (אם הבצק יבש מדי מוסיפים קצת מים, ואם הוא דביק מדי מוסיפים קצת קמח). מכסים את הקערה בניילון נצמד ומניחים במקום חמים כשעה, עד שהבצק מכפיל את נפחו.

4. מחממים את התנור לחום המרבי (בדרך כלל 250 מעלות).

5. טופחים על הבצק כדי להוציא ממנו את האוויר, ומחלקים אותו לעשרה כדורים קטנים. מקמחים את משטח העבודה ומרדדים כל כדור לעיגול בעובי 1/2 ס"מ.

6. מניחים את העיגולים בתבנית שרופדה בנייר אפיה, מכסים את התבנית במגבת לחה וממתינים כ-10דקות.

 

 

7. אופים את הפיתות בשליש התחתון של התנור במשך 7-5 דקות, עד שהן תופחות ומתחילות לקבל גוון זהוב.

8. מוציאים את הפיתות מהתנור, ומיד (בזהירות!) מעבירים אותן לשקית ניילון וסוגרים אותה (השהייה בשקית המלאה באדים תימנע מחלקן החיצוני של הפיתות להפוך לקשה).

9. לאחר כ-5 דקות פותחים את השקית ומוציאים את הפיתות לצינון מלא.