הדפסה
לכתבה באתר
לא רבים יודעים זאת: לפני שצ'ארלס וריי אימס, זוג המעצבים האמריקאים המפורסמים בעולם, הקימו את הסטודיו המצליח שלהם לעיצוב רהיטים, הם ניהלו בית ספר לליצנות. עובדה זו בלבד יש בה כדי לשפוך אור על תפיסת העולם של בני הזוג ויחסם לעיצוב, לעבודה ולחיים באופן כללי. בשבוע שעבר עלה לאקרנים בארצות הברית סרט דוקומנטרי בשם "אימס: הארכיטקט והציירת" (בכרזה כאן מימין), שמנסה לפענח את סוד ההצלחה שלהם.
אחת המעצבות שעבדה עבורם מספרת בסרט על הפעם הראשונה שנכנסה לסטודיו: "חשבתי שהגעתי לקרקס, או לכל הפחות לדיסנילנד". כנראה שהקסם של בני הזוג אימס טמון, בין היתר, ביכולתם להפוך עבודת עיצוב פונקציונאלית לעבודת ליצנות ססגונית.
צפו בטריילר של הסרט:
לא יהיה זה מופרך להצהיר שלזוג אימס תפקיד עצום בעולם העיצוב של המחצית השנייה של המאה ה-20. הם מילאו בתוכן את המושג "מודרניזם", בעיצובים השונים שעליהם הם חתומים - ביניהם בדים, ספרים, צעצועים, מצלמות ואפילו צוללות ומטוסים. אבל לקהל הרחב הם מוכרים בעיקר בזכות הרהיטים הרבים שעיצבו.
אין ספק שהרהיט המזוהה ביותר עם אימס הוא "כיסא הלאונג'" (1956) וההדום "אוטומן" המצורף אליו. זהו הרהיט היוקרתי הראשון שבני הזוג עיצבו, וממנו נסללה הדרך לרבים נוספים. הכיסא/כורסה מורכב משלושה משטחי עץ קעורים - אחד למושב ושניים למשענת - שעליהם מתוח ריפוד עור. אופן הייצור של הרהיט ארוך ומדויק, ולו רק בשל העובדה שמשטחי העץ מורכבים משבע שכבות עץ המודבקות זו לזו. בני הזוג ביקשו ליצור כיסא "בעל מראה חמים ונעים כמו כפפת בייסבול משומשת. כיסא שייראה נוח ולא כל כך מעוצב".
הוא אכן נוח - כנגד כל החיקויים טוענים בעלי המקור שאין להשוות את התחושה בישיבה (מחירים למתעניינים - בסוף הכתבה) - ואף הפך לאייקון עיצוב שמוצג באוסף הקבוע של מוזיאון MOMA בניו יורק. אבל לא רק במוזיאונים הוא מוצג, אלא גם בסרטים וסדרות טלוויזיה רבות, כמו "פרייזר", "האוס", "חברים", "מאד-מן", שם מופיעים עוד כמה רהיטים של אימס, כמו שולחן הכתיבה העגול שעיצבו.
אבל מלבד הכיסא, שזכה לכינוי "כורסת אימס", הם עיצבו עוד רהיטים, שפופולריים היום כאילו לא חלפו עשורים מאז שנוצרו: הכיסא "Chaise", למשל, שעשוי יציקת פיברגלס אחת, גלית והרמונית, עם חור במרכזה, שמעניק לו קלילות משועשעת; כסאות האוכל "DCW", ראשי תיבות של Dining Chair Wood, שנראים כמו גלים המונחים זה על גבי זה; הכסאות "DCM" - ראשי תיבות של Dining Chair Metal with a plywood seat, בעלי מושב ומשענת עץ המחוברים זה לזה באמצעות מוט מתכת דקיק ועומדים על ארבע רגליים דקיקות; סדרת רהיטי האלומיניום שנועדה במקור להיות רהיטי גינה אבל מהר מאוד הפכה לקלאסיקה של רהיטי משרד (אפשר לראות אותם במוסדות שלטון רבים, כמו בניין הממשלה של גרמניה); כסאות "אייפל", העשויים יציקת פיברגלס בשלל צבעים ורגליים שיוצרות דוגמה גיאומטרית, וכשהם נערמים זה על גבי זה מתקבל מגדל בעל משולשים שנדמים אינסופיים; יחידות האחסון הססגוניות, שמשלבות מתכת, פיברגלס ועץ; כיסא הנדנדה שלעולם לא סר חינו; כסאות בר מינימליסטיים ועוד רבים.
>> רונית כפיר חושפת את סודות הסטיילינג של המגזינים: במקום השני תמצאו את כיסא אייפל של אימס
כפי שעולה משמו של הסרט הדוקומנטרי אודותם - "אימס: ארכיטקט וציירת" - כל אחד מבני הזוג הגיע אל העיצוב מרקע שונה. בעוד שצ'ארלס למד ארכיטקטורה (אף כי מעולם לא השלים את הלימודים באופן רשמי), ריי (ששמה המלא הוא ברניס) למדה אמנות, התמחתה באמנות אבסטרקטית ואקספרסיוניסטית, ובשלב מאוחר יותר התנסתה גם בעיצוב גראפי. השניים נישאו בשנת 1941 ועברו לגור ולעבוד בלוס אנג'לס. המשרד שלהם, בו התרחש הקרקס העיצובי שלהם, פעל למעלה מארבעים שנה בשדרות וושינגטון 901.
ארכיטקט וציירת, מעצבים וקולנוענים
הזוג שלח את ידו גם בעשייה קולנועית, ויצר מספר לא מבוטל של סרטים ניסיוניים. אחד מהם הוא "Powers of Ten" משנת 1977, שדן בקנה מידה באמצעות "זום אאוט" מבחור שמנמנם על שמיכת פיקניק אל החלל החיצון, ובחזרה עד לגרעין שבתוך אטום פחמן. באמצעות הסרט הזה ותערוכות אינטראקטיביות שעיצבו תרמו בני הזוג לתופעת הפופולריזציה של המדע – גם היא מסממני המודרניזם. התערוכות שלהם, כמו "מתמטיקה: עולם של מספרים ומעבר לכך" (1961) או "פרספקטיבה של מחשב: רקע לעידן המחשבים" (1971), הוצגו במוזיאון למדע ותעשייה בקליפורניה ועסקו במדע פופולרי.
אחד הסרטים הניסיוניים שיצרו צ'ארלס וריי אימס:
ראייה הוליסטית
אבל הדיון בעיצובים של בני הזוג אימס לעולם לא יהיה שלם ללא השאלה העולה מאליה: מה הופך את הרהיטים שלהם לקלאסיקות על-זמניות, כאלו שנחשבות לסמל של טעם טוב (ולסמל סטטוס יוקרתי) גם 60 שנה אחרי שיוצרו? נכדם, דמטריו אימס, טוען שהמפתח לשאלה הזו הוא "הקשר האנושי שהם מצאו בכל פרט ופרט", כפי שהוא מסביר בהרצאת טד שהעניק
ובסרט הדוקומנטרי: "היתה להם ראייה הוליסטית של עיצוב, הם סברו שמדובר בכישרון חיים ולא בכישרון מקצועי. תהליך העיצוב היה אינסופי עבורם ולא הסתיים עם ייצור של רהיט בודד. הם תמיד ניסו להשתפר והאמינו שצריך ליצור מערכת שלמה שתעבוד היטב".
הבעלים של חנות "רטרו" לרהיטי וינטג' בתל אביב, מתי שחר, סבורה שהתשובה טמונה במלאכת המחשבת שהשקיעו בכל רהיט ורהיט: "הם לא התפשרו על אף פרט, אלא ניסו שוב ושוב, ועוד פעם ועוד פעם. התהליך הזה הוליד רהיטים מצוינים". בסרט עולות תשובות נוספות לשאלה הזו. רובן נשמעות בערך כך: "לא היינו בטוחים מה צא'רלס אימס היה – ארכיטקט, מעצב, אמן או קולנוען. מה שזה לא יהיה, היה ברור לכולנו שזה משהו שרצינו להיות", "כל דבר שריי אימס נגעה בו הפך לקסם", "אם צא'רלס וריי אימס היו מעצבים רק רהיטים, הם היו נכנסים לפנתיאון העיצוב. אבל הקריירה שלהם הייתה כל כך מגוונת ונרחבת, שהיא הרבה מעבר לפנתיאון העיצוב".
לוקיישן חביב על הפקות אופנה
דוגמה לטענה האחרונה אפשר למצוא ביצירתם הגדולה ביותר של בני הזוג, ביתם שבלוס אנג'לס, הלוא הוא "בית אימס" המפורסם (1949). האימסים תכננו אותו במסגרת פרויקט "מקרי מבחן בארכיטקטורה" שיזם המגזין האמריקאי "אמנות וארכיטקטורה". הבית של אימס היה "מקרה מבחן מספר 8", אבל ללא ספק הוא מספר אחת בכל הקשור להצלחה. הבית הוא קופסה מלבנית בת שתי קומות, הממוקמת על צוק שמשקיף על האוקיאנוס.
הוא נבנה בידי מספר מצומצם של פועלים, במשך מספר מצומצם של ימים. איך זה אפשרי? הודות לכללים שקבעו בני הזוג: כל הקונסטרוקציות הן מתכות שנמצאו בקטלוגים של חברות תעשייה, כלומר מוכנות מראש ומיועדות במקור להנדסה. החזית הגבוהה (5.1 מטרים) נשברת על ידי צורות גיאומטריות מונדריאניות, שמתקבלות על ידי משטחי זכוכית צבעוניים. הצבעים העזים של החזית הפכו את המקום ללוקיישן חביב על הפקות אופנה. תרם לכך גם עושר פריטי העיצוב, הקישוט, אלפי הספרים, חפצי האמנות והצעצועים שנמצאים בבית ומשכו אליהם רבים.
בית אימס מהווה נקודת ציון משמעותית באדריכלות המודרנית, מאחר שעד אז נהגה להציג בדרך כלל יצירות נוקשות וריקות מאנשים. בית אימס הוא מבנה חם ומזמין, ששימש למגורים ועבודה (בני הזוג תכננו בבית גם חלל לסטודיו, מתוך אמונה שעיצוב הוא חלק בלתי נפרד מחייהם), והשניים חיו ועבדו בבית הזה עד יום מותם (הוא ב-1978, היא עשר שנים אחריו). צאצאיהם דואגים לשימור הבית ומציגים בו רהיטים ועיצובים של בני הזוג. הסטודיו שנמצא בתוך הבית משמש את משרדי אימס עד היום, עדות נוספת לנצחיות היצירות שלהם.
כמה זה עולה?
את כסאות הלאונג' של אימס מייצרת בארה"ב חברת "הרמן מילר", שמוכרת כיסא במחיר ממוצע של 16,740 שקלים. באירופה מייצרת ומוכרת את הכסאות חברת הרהיטים "ויטרה", שם המחיר הממוצע עומד על 26,000 שקל. בישראל אפשר למצוא את כיסאות הלאונג' באופן בלעדי ב"הביטאט" (כמו רהיטים אחרים של אימס), ומחירם נע סביב 27,000 שקל. היום הכיסא מיוצר באופן מעט שונה מהאופן שבו יוצר בעבר, מה שהוליד שוק אספנים שמוכנים לשלם כסף רב (30 אלף שקלים ויותר) עבור כסאות לאונג' משומשים שיוצרו בדרך הישנה. גם חיקויים תוצרת סין אפשר למצוא בארץ, ומחירם כ-7,000 שקלים.
>> ולמה המעצב אריק בן שמחון חושב שהכיסא מסמל דווקא את הקיפאון בעולם העיצוב?
