>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

הסרטים הטובים:

 

"מוכה אהבה"

 

"מוכה אהבה" (2002) לא נראה כמו שום דבר אחר בקריירה של סנדלר, ולא בכדי: הבמאי פול תומס אנדרסון ("לילות בוגי", "זה ייגמר בדם") הוא שביים את הקומדיה הרומנטית הביזארית והנפלאה הזו, ועבור סנדלר מדובר היה בשיתוף פעולה ראשון עם במאי מהקליבר האיכותי הגבוה ביותר.

 

בסרט הוא מגלם את בארי איגן, מנהל חברה לייצור פומפות ואדם סגור ובודד שמשווע לקצת מגע אנושי ונוטה להתפרצויות זעם אקראיות (הרבה בזכות שבע האחיות הנודניקיות שלו). כשבארי פוגש את לנה (אמילי ווטסון), בודדה וכמהה גם היא, מתחילים חייו להשתנות, בין היתר, מכיוון שהסתבך עם עבריינים המפעילים שירות שיחות סקס (בראשות פיליפ סימור הופמן המלך), ותהליך יציאתו מהקונכייה שבה חי הוא שהופך את "מוכה אהבה" לכזו פנינה.

 

סנדלר קיבל ביקורות מעולות על תצוגת המשחק הרגישה והמורכבת שלו, הראשונה בקריירה שהתאפיינה עד אז כקומית־ילדותית ותו לא. ואולי הקרדיט מגיע בעיקר לבמאי אנדרסון, שזיהה אצל סנדלר את האיכויות הזועמות והנוירוטיות הדרות אצלו בכפיפה אחת עם המבדח והקליל. כך או כך, "מוכה אהבה" היווה נקודת מפנה בקריירה של סנדלר, אם כי הקהל הרחב התחבר אליו פחות. נו, הרגלים קשה לשנות.

 

תגיד, אנחנו בדרך לסצנת בלגן בסופר? כי אני מת על כאלה. "מוכה אהבה"
תגיד, אנחנו בדרך לסצנת בלגן בסופר? כי אני מת על כאלה. "מוכה אהבה"

 

"גילמור המאושר"

 

לתפקיד של שחקן ההוקי הפרוע (אך בעל לב הזהב, כמובן) שהעניק את שמו לסרט "גילמור המאושר" (1996) הגיע סנדלר אחרי תפקיד אחד בלבד ככוכב ראשי (ב"בילי מדיסון"), אבל בתפקיד הזה החל לשכלל את הפרסונה הקומית שעימה יזוהה בהמשך. דמותו של האפי, שמנסה לזכות בטורניר גולף (!) כדי לקנות מחדש את הבית של סבתו האהובה, כמו נולדה עבור סנדלר, בדומה לז'אנר כולו: קומדיות ספורט מעניקות ליכולותיו במה אופטימלית, מגגים של סלפסטיק אלים ועד רגעים של סנטימנטליות כל־אמריקאית מתקתקה, ומתחת לכל הבלגן רוחשת מדורה של אנרכיה עליזה.

 

תוסיפו לכל אלה כמה הופעות אורח מופרכות (ספציאליטה של סרטי סנדלר) כמו זו של בוב בארקר, מגיש השעשועון “The price is right”, שעימו נקלע סנדלר לקרב אגרופים אפי, והרי לכם אחת מהקומדיות המוצלחות ביותר של סנדלר מאז ומעולם.

 

"גילמור המאושר" גם מסמן את שיתוף הפעולה הראשון בין סנדלר והבמאי דניס דוגן, אחד משבעה שיתופי פעולה ביניהם וללא ספק הטוב שבהם, להוציא אולי את "אל תתעסקו עם הזוהאן" ו"ביג דדי", ובעיקר מכיוון שלפחות ארבעה מהם הם דרעק מוחלט.

 

"אנשים מצחיקים"

 

למרות שבין "מוכה אהבה" ל"אנשים מצחיקים" נתן סנדלר הופעות דרמטיות ("שמור עליי") או סמי־דרמטיות ("ספנגליש", "קליק"), אף אחד מהתפקידים האלה לא העניק לו את ההזדמנות שהעניק לו התפקיד ב"אנשים מצחיקים" (2009). אין מה לעשות, מחלת הסרטן היא פצצה של מוטיבציה לדמות ולעלילה, וסנדלר ממלא בצחוק, בלעג ובכאב את דמותו של סטנדאפיסט מצליח ומריר בשם ג'ורג' סימונס, שמגלה כי היא מקננת בגופו. ושוב, הקרדיט לא שייך רק לו, שכן הסרט מסמן את הפעם הראשונה שבה עובד סנדלר עם הבמאי ג'אד אפאטו ("רווק בן 40", "הדייט שתקע אותי"), אם כי השניים הפיקו יחד בעבר.

 

אפאטו מצליח לרסן את סנדלר, מסיר מעליו את המסכה ונותן לכמות נכבדת של רעל לפעפע החוצה, אבל מאזן אותם בגילויי האנושיות והאהבה שהוא כן מאפשר לו. למרות שהסרט התקבל באופן פושר למדי על ידי הקהל והביקורות, נותר "אנשים מצחיקים" אחד מהסרטים המוצלחים יותר בפילמוגרפיה של סנדלר, ולמעשה אף האחרון שבהם נכון לכתיבת שורות אלה. אומנם באו כמה אחריו ("ג'ק וג'יל" האיום הוא האחרון בינתיים), אבל כולם גרועים באופן בלתי נסלח.

 

אני עומד למות, בתיאבון
אני עומד למות, בתיאבון

 

"זמר החתונות"

 

יותר מכל סרט אחר בקריירה הארוכה והכה־רווחית של סנדלר הצליח "זמר החתונות" (1998) להביא למסך באופן המוצלח ביותר את דמותו הכמעט קבועה: הגבר האינפנטיל והמתיילד שלא יודע לאן להוליך את זעמו, אבל מתגלה במהרה כבעל נשמה זכה שמחפש את הצ'אנס שלו.

 

כאן, כשהוא מגלם את רובי הארט מוכה היגון עקב נטישת ארוסתו הזנזונת ומוקף בצוות משנה מעולה (כולל דרו בארימור המתוקה וסטיב בושמי בתפקיד אדיר), הצליח סנדלר לגלות גם צדדים בוגרים יותר שלו, כאלה שלא הופיעו בשני הפרויקטים הסנדלריים המובהקים שעשה קודם לכן ("בילי מדיסון" ו"גילמור המאושר"). כאשר הרקע לכל אלה הם שנות ה־80 המאותגרות אופנתית, קומפלט עם פסקול תקופתי הורס והופעת אורח של בילי פאקינג איידול, "זמר החתונות" הוא הום ראן של ממש, קומדיה רומנטית נהדרת והסרט הראשון בכיכובו של סנדלר שקרץ גם לאנשים שבדרך כלל נרתעים מהומור ההפרשות והסגנון הקומי הבוטה שאפיין את סרטיו הקודמים.

 

התוצאה: להיט ענק (שיצא למסכים כשבוע אחרי "טיטאניק"), הסרט הרווחי ביותר של סנדלר עד אותה נקודה ותצוגת תכלית של תספורות אייטיז שהיו מזעזעות אף את צמד הטמבלים ממודרן טוקינג.

 

"ביג דדי"

 

אם הייתם חוששים להפקיד ילד בידיהם של האפי גילמור המופרע או רובי הארט האובר־רגיש, הרי שבידיו של סוני קופקס מ"ביג דדי" (1999) לא הייתם מפקידים אפילו אוגר. כשהוא חי משאריות הכספים שקיבל מהביטוח שלו אחרי תאונה, קופקס הוא דמות שמייצגת נאמנה את הקאנון הסנדלרי, פוץ מצחיק אך חסר אחריות ונוח לכעוס שנאלץ להשתנות אחרי שהוא נאלץ לטפל בילד קטן, בנו הלא חוקי של חברו הטוב (שמגלם ג'ון סטיוארט).

 

למרות שהמטמורפוזה שסנדלר עובר בסרט נותרת שטחית למדי ולמרות שהדגש הוא על סוג ההומור שלוח הרסן שהקהל כבר התרגל לקבל מהקומיקאי האהוב עליו, המוטיבים הדרמטיים שקיימים ב"ביג דדי" הפכו את הסרט לניסיון האמיתי הראשון של סנדלר לצאת קצת מהמשבצת הקומית גרידא.

 

סוף הסרט הסנטימנטלי הוא בעיקר זה שמייחד את "ביג דדי" אל מול יתר שוברי הקופות שלו מהניינטיז, והקהל נהר לסרט בהמוניו והפך אותו לאחד משלושת סרטיו הרווחיים ביותר של סנדלר בכל הזמנים, עם 234 מיליון דולר בקופות.

 

והתאומים המקסימים קול ודילן ספראוס, אלה שגילמו את הילד שקופקס/סנדלר מאמץ? ובכן, הם כוכבי סדרת הילדים "החיים היפים של זאק וקודי" של דיסני. נייס.

 

הסרטים הרעים:

 

"מגודלים"

 

ייתכן מאוד ש"מגודלים" (2010) הוא הנתעב מבין כל סרטי סנדלר, והסיבה היא שאיננו יותר מתירוץ עלוב (ויקר) לחופשה מפנקת עבור סנדלר וחבר מרעיו, ביניהם כריס רוק, דייוויד ספייד, רוב שניידר וקווין ג'יימס הבלתי נמנע.

 

האם אתם יכולים לדמיין חוויה מתסכלת יותר מצפייה באנשים הללו כשהם מבלים על גדות אגם ציורי בניו אינגלנד, נהנים מאוכל טוב ומתאמצים נואשות להצחיק, כאילו כדי להעניק איזושהי גושפנקה לחוסר העניין המוחלט של העלילה? ושוב הבמאי דניס דוגאן הוא שמנווט את העניינים לתוך השרטון הקרוב, מבזבז לחלוטין טאלנטים מובילים כמו רוק, הקומיקאי קולין קווין ואפילו סלמה האייק, כולם חלק מטייק מטומטם על קלאסיקת ה"חברי ילדות שמתאחדים סביב לוויה של מכר משותף אחרי שנים שלא התראו" סטייל "החברים של אלכס".

 

סנדלר, מצידו, עושה חצי עבודה אפילו במונחים המפוקפקים של קומדיות פס הייצור שלו, משייט דרך בדיחות עבשות וסיטואציות אלק דרמטיות, כאילו הבירה שילגום עם דייוויד ספייד מול האגם אחרי יום הצילומים היא הדבר היחיד שעומד לנגד עיניו. ועדיין עשה הסרט יותר מ־270 מיליון דולר בקופות הקולנוע, וזה מוכיח שהקהל העולמי מספיק פראייר כדי לשלם עבור כל דבר בעצם. תיהנה מהבירה, אדם. עלינו.

 

 

"שטן על הזמן"

 

ב"נער המים" המצליח לקח סנדלר את הפרסונה הקומית המוכרת שלו לנקודת הקיצון וגילם את נער המים בובי בושה, טמבל כפרי מגמגם שמתגלה כשחקן פוטבול מחונן והופך לכוכב, כמו שילוב בין פורסט גאמפ לריימונד באביט מ"אנשי הגשם".

 

ב"שטן על הזמן" (2000) הולך סנדלר צעד אחד נוסף עם הפגם בדיבור ועם הדביליות המשתוללת, והתוצאה היא אחד מסרטיו הגרועים ביותר וכישלון קופתי וביקורתי מהדהד. חלק מהאשמה נעוץ בתסריט העילג שמנסה לתאר מה היה קורה אילו נשלח בנו (הלא מוצלח) של השטן לעולמנו כדי לעצור את שני אחיו המשתוללים, חלק אחר לכישוריו המפוקפקים של הבמאי סטיבן בריל וחלק נוסף לכך שהסרט פשוט לא מצליח להצחיק.

 

ומה עוד אפשר לומר על סרט שבו עיקר ההנאה נובעת מדמותו של בולדוג אנגלי שמנמן שאמור להדריך את הגיבור בנבכי ניו יורק המודרנית? כשכלב גונב ממך את ההצגה בצורה כזו אין לך שום סיכוי.

 

"צ'אק ולארי"

 

"צ'אק ולארי" (2007) נשענת על משהו שמכונה בהוליווד היי־קונספט, ופירושו יצירה שאפשר לתאר באופן תמציתי וקולע. לדוגמה: צמד כבאים מאצ'ואיסטים שמתחזים לזוג הומואים כדי להבטיח לעצמם את כספי פוליסת הביטוח שלהם במקרה של מוות. הכניסו את השם "אדם סנדלר" לפני או אחרי משפט שכזה, וסביר להניח שתקבלו 85 מיליון דולר כדי לעשות סרט, בדיוק כפי שסנדלר ושותפו הבמאי דניס דוגאן קיבלו כשהציעו את הבסיס העלילתי המטומטם הנ"ל לאולפני יוניברסל.

 

יש כאלה שיצביעו על קווין ג'יימס, אחד מסיפורי ההצלחה היותר תמוהים של הוליווד בשנים האחרונות, כעל הגורם הבעייתי ביותר בסרט שפשוט מסרב להצחיק, אבל אין ספק שחבל היה על הזמן והכסף של כל המעורבים, מסנדלר ומטה. למעשה, את המחמאה היחידה שאפשר להפנות למישהו מהמעורבים ב"צ'אק ולארי" אפשר להפנות למי שהחליט ללהק את ג'סיקה ביל המושלמת לתפקיד הצלע הנשית. לעזאזל, לפחות ככה יש על מה להסתכל.

 

"מר דידס"

 

יחד עם "קליק" מהווה "מר דידס" (2002) את אחת מהיציאות היותר שאפתניות בקומדיות של סנדלר ושותפיו, לפחות ברמת היומרנות של הביקורת החברתית שמבקש הסרט להנחיל לצופיו בין סצנות של סנדלר מתנהג כהרגלו כמו ילד מגודל ובין סצנות שבהן ג'ון טורטורו הגדול עושה מעצמו צחוק. גם ווינונה ריידר פה, גרועה מאי פעם ורגע אחרי שערוריית הגניבה שבה הסתבכה, וזה אומלל כפי שזה נשמע. היא אשכרה נראית נבוכה.

 

למרות ש"מר דידס" היה הצלחה קופתית נאה ביותר, עובדת היותו של הסרט מעין רימייק לקלאסיקה "מר דידס הולך העירה" של אחד מהבמאים האגדיים של תור הזהב ההוליוודי, פרנק קפרה ("אלו חיים נפלאים", "זה קרה לילה אחד"), רק מחזקת את היומרה חסרת הכיסוי שגילה סנדלר כשהרים את הפרויקט, ובדיעבד היה ראוי להרבה יותר משלוש מועמדויות לפרסי הראזי עבור הסרטים הגרועים ביותר של 2002. הגיעו לו לפחות עוד שלוש.

 

גודל ההישג: גרמתי לטורטורו הגאון להיראות רע. "מר דידס"
גודל ההישג: גרמתי לטורטורו הגאון להיראות רע. "מר דידס"

 

"לזרום עם זה"

 

"לזרום עם זה" (2011) הוא אחד משלושה סרטים שבהם כיכב סנדלר השנה, לא הגרוע שבהם (הכבוד הזה שמור ל"ג'ק וג'יל"), אבל בהחלט סרט גרוע בכל קנה מידה אחר. ואיך עוד אפשר לתאר סרט שמציב במרכזו רופא שיניים מצליח שמשקר לנשים כי הוא נשוי כדי להשכיב אותן (!), ומצליח לשכנע את האסיסטנטית שלו (ג'ניפר אניסטון) שתתחזה לאשתו ותעזור לו במזימותיו? למעשה, אוסף הסיטואציות הבלתי סבירות והבלתי משכנעות האלה שמעזות להתקרא "עלילה" הן תירוץ לחופשה עלוב אף יותר מ"מגודלים", הפעם בהוואי המהממת ובלי שתהיה ללוקיישן השווה הצדקה מינימלית בסיפור המופרך.

 

אפילו סנדלר, שגם בפרויקטים המחורבנים שלו עדיין מצליח לגלות לפעמים את הצד החינני והמתוק שהקהל כל כך אוהב, מצטייר לאורך מרבית הסרט כאידיוט לא נעים ותו לא. והכי גרוע? התפקיד המביך שתפרו לאניסטון, פעם האיט גירל של הקולנוע ההוליוודי והיום בייב לשעבר מזדקנת שחושפת בסרט גוף ביקיני שדוף ומגויד שהיינו מעדיפים למחוק מהרשתית. אה, וגם את זה ביים דניס דוגאן. לפחות הוא עקבי.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס: