לימדו אותי המון. החתולים זיגמונד וסקינר (צילום: שחר שילוח)

יש אנשים שזה קורה להם עם ילדים, עם בני זוג, עם משברים. אולי אפילו עם קקטוסים. במקרה שלי כמה חתולים לימדו אותי שיעורים חשובים לחיים. מבחינתי אפשר לקרוא להם מורים רוחניים.

סקינר פרצה אל חיי זמן קצר אחרי הנסיעה השנייה להודו. הראש שלי, ובעיקר האגו, היו מלאים ברעיונות מתוצרת דהרמסלה, כלומר בתובנות עלק-בודהיסטיות. מהסיבה הזאת, על אף שהיצור החמוד היה נחוש בדעתו לעבור לגור איתי וביטא זאת בהתייצבויות חוזרות על סף דירתי, חנחונים ממיסי לב ויללות אין קץ, סירבתי להיעתר.

לא מוסרי להחזיק בבעלותי יצור חי אחר, עוד נכסים לא יביאו לי אושר, ההיקשרות מהשטן היא ואם אין לה בית זאת כנראה הקארמה שלה – אלה היו כמה מהטיעונים שגייסתי כדי להשאיר את החיה המשופמת מצדה השני של הדלת.

אבל חתולים יודעים להוציא את מה שהם רוצים מאנשים. זה התחיל בשאריות מזון, המשיך לארוחות קבועות, אחר כך כבר הרשיתי לה להיכנס מדי פעם ואם כבר להיכנס, אז למה לא לישון בפנים לילות שלמים? בסופו של דבר, לא רק שהיא פירקה אותי מנשקי הפסאודו-רוחני, החתולה העקשנית גם עברה איתי משם לדירה הנוכחית.

קודם כל ויתור

עכשיו, כחמש שנים לאחר תחילתו של הרומן, אני יכולה להביט לאחור ולראות כמה דברים סקינר לימדה אותי. השיעור החשוב ביותר הוא ויתור. הוויתור הראשון היה על פיסה מהמרחב הפרטי המקודש שלי. הוויתור השני והחשוב יותר היה על תובנות "בודהיסטיות", שנראו לי כמו אמת חקוקה באבן.

אחרי הכול, אחד העקרונות הבודהיסטים החשובים ביותר הוא שהכל משתנה כל הזמן, ומה שנכון היום אולי לא יהיה נכון מחר, למשל: אין שום בעיה בהחזקת יצור חי אחר, אם הוא מעורר בך נדיבות וחמלה; נכסים כן יכולים להביא אושר אם יש להם פרווה והם יודעים לגרגר; ההיקשרות אינה מן השטן אם היא גורמת לך לפתח סבלנות כלפי דובוני אבק, שריטות על הדלת ובאופן כללי כלפי יצור חי אחר עם צרכים משלו.

והקראמה? שכל אחד יתעסק עם שלו. כנראה הקארמה של סקינר הביאה אותה לחיי רחוב עד רגע מסוים ומאוחר יותר, בשיתוף פעולה עם הקארמה שלי, לנמנם על הספה אצלי בסלון.

קבע עובדות בשטח

המורה הבא הוא זיגמונד, ג'ינג'י ענק ואסרטיבי שמעולם לא באמת שאל אותי אם אני מוכנה להיות הבנאדם שלו. הוא פשוט קבע עובדה בשטח.

החיה הכתומה צצה בחיי בשלב שבו הייתי אפופה בתחושת צדיקות – כבר אימצתי חתולה אחת, פיזרתי מדי פעם אוכל לחתולי שכונה מזדמנים והייתי בטוחה ששילמתי את חלקי לקוסמוס. זיגמונד ניפץ את האשליה ויחד איתה גם את ההרמוניה ששררה ביני לבין סקינר.

לדאבוני הרב, החתולים שלי לא אוהבים זה את זה, וזה בלשון המעטה. עקב המתיחות האזורית בין הכורסה לקערת האוכל, למדתי לעסוק בבוררות וגם נוכחתי שאהבה היא לא רק פוצי-מוצי. לפעמים לאהוב זה לתת צ'אפחה קטנה ולא נעימה לחתול אחד אחרי שהוא הוריד כאפה לחתול אחר, והאתגר הוא לעשות את זה ללא שמץ של טינה או כעס. סקינר וזיגמונד לימדו אותי שפנים רבות לאהבה, אחד מהם קשוח למדי.

חתולים חברתיים

היו שיעורים נוספים. מהר מאוד אחרי האימוץ הבלתי נמנע, גיליתי שזיג הוא חיה הרבה יותר סוציאלית ממני. קשריו הענפים עם תושבי השכונה סייעו לי להשתחרר מכל מיני הנחות מוטעות ולגלות שהאנשים שחיים סביבי הרבה יותר ידידותיים משחשבתי.

תקופה ארוכה ליווה אותי חשש לגורלם של החתולים שלי (אולי זאת פוסט טראומה מימי הילדות כשהחתול המשפחתי היה קורבן לאלימות אנונימית), אך בשיחות מזדמנות ליד פח האשפה למדתי שהיצור הכתום זוכה לתשומת לב, ליטופים, תשורות מזון ושמות חיבה מאנשים שלא העליתי על דעתי שיהיו נחמדים לבעלי חיים כלשהם. הם קוראים לו דני, בלה, ג'ינג'י ומיצי ובעצם הפכו אותו לסולטן מקומי שמפעיל מניפולציות על אנשים וגורם להם לפתוח את הלב.

החתולים חסרי הבית העמיקו את השיעור שזיגמונד לימד אותי על קצה המזלג. מסתבר שקיימת רשת סמויה אך שוקקת של אנשים שעוקבים אחרי חתולי השכונה, מחליפים מידע על מצבם, מאכילים ופוקחים עין דואגת. רבים מהם לא היו מעולם חתולאים או חובבי בעלי חיים מוצהרים. רובם לא מגדלים חיית מחמד משל עצמם.

אני כמו כולם

שכן אחד, שמעולם לא דמיינתי שתתקיים בינינו שיחה כזאת, גלגל באוזניי לפרטי פרטים את קורותיה של משפחת חתולים תלת-דורית, כולל קשרי זוגיות, גילוי עריות, מות צאצאים, נפילה לביוב וניסיונות חילוץ הירואיים שלא ממש צלחו, אבל הותירו גחלת לוחשת שאחראית על הדור הבא.

בזכות השיחות על החתולים למדתי שבעצם אני כמו כולם -- ואני בחברה טובה. החמלה והנדיבות שכיחות יותר משחשבתי ואטימות לב שייחסתי לאנשים מסוימים התנפצה לרסיסים על אספלט המדרכה.

בתור מחווה למורים בעלי הזנב, אני מצטרפת לקריאתם של הפעילים למען בעלי החיים, שעם בוא החורף מבקשים שנפתח את הלב לחתולי הרחוב. אפשר לאמץ, לתת אוכל, לתרום לעמותות או להכין מחסות מפני הקור מקופסאות קרטון מרופדות. נסו, מה יש לכם להפסיד?

פוסטים נוספים של שחר שילוח:

לאתר מהות החיים