בשנת 2005 הופקדה תוכנית 6036 שיזם מינהל מקרקעי ישראל, לבניית 212 דירות יוקרה בתוך שרידי הכפר ליפתא. המועצה לשימור אתרים אמנם התנגדה לתוכנית, אך חשבה שליווי התוכנית בעזרת משרד אדריכלים יבטיח תוצאות שימנעו פגיעה משמעותית בערכי האתר. חלק מהמתנגדים לתוכנית הבנייה, ובהם כותב שורות אלה, חשבו אחרת – ולכן לא יכולנו להגיש התנגדות משותפת.

 

הגישה הסלחנית של המועצה עוררה כעס רב, ותחושה שליפתא לא זוכה לאותה התייחסות כמו אתרי מורשת אחרים (כגון הכוונה להשקיע 50 מיליון שקל בשימור בית הביל"ויים או בשימור הרחובות הראשיים של זכרון יעקב ומזכרת בתיה) שנמצאים במרכז הנרטיב החלוצי-ציוני. אלא שעניין ליפתא חזר לאחרונה לכותרות, בעקבות המאבק שמתנהל כעת נגד מכרז של המינהל לשיווק קרקעות לבנייה, בהתאם לתוכנית שאושרה בשעתו.

 

 

הטרסות של ליפתא (צילום: קרן ארנון)
הטרסות של ליפתא (צילום: קרן ארנון)

 

בית נטוש בליפתא (צילום: קרן ארנון)
בית נטוש בליפתא (צילום: קרן ארנון)

 

מקרה ליפתא עורר תחושה שאתרי סלע-קיומנו, הקשורים למפעל ההתיישבות הציונית, יזכו להגנתה של המועצה לשימור אתרים. כך חשבנו, עד למקרה בית-העם ההיסטורי של רחובות. הבניין, שניצב בגאון במשך כמאה שנה בחלק המזרחי של המושבה, נפגע קשות בפעולת הרס שנעשתה בו, למרות משרד אדריכלים שמלווה את הפרויקט בעת הביצוע. גם ליווי של משרד אדריכלים, ייעוץ צמוד של אדריכל שימור של העירייה, ואפילו ליווי של נציגי המועצה לשימור אתרים, לא מונעים את הגרוע מכל. 

 

בית העם ההיסטורי של רחובות מיד לאחר הקמתו ב- 1913 (באדיבות הארכיון לתולדות רחובות)
בית העם ההיסטורי של רחובות מיד לאחר הקמתו ב- 1913 (באדיבות הארכיון לתולדות רחובות)

 

וכך הוא נראה בזמן ההרס (צילום: קרן ארנון)
וכך הוא נראה בזמן ההרס (צילום: קרן ארנון)

 

מקרה בית העם ברחובות מצדיק את כל הטענות בעד ביטול המכרז של המינהל, והעברת הטיפול באתר לידיים מקצועיות של בני סמכאמכאן המסקנה שאין לבצע בנייה חדשה בליפתא. הערכים המיוחדים של המקום גוברים על כל שיקול של גורם שאינו רואה את העתיד לנגד עיניו. הנה סרטון המתעד את חדוות ההרס ברחובות:

 

את בית העם ברחובות יש לשחזר ולשמר גם אחרי הפגיעה האנושה שנעשתה לו, כאשר הוסר ממנו גג הרעפים, פורקו הדלתות, החלונות וגם המרצפות הדקורטיביות שאין להשיג כיום כמותן. במסגרת ההריסה גם נעקרו כל העצים בסביבה, שהיו גם הם בני כמאה שנים.

 

מה לעשות? להקים נציבות שימור

 

בליפתא יש לקיים את החזון שהציע פרופ' סעדיה מנדל בוועדה המקצועית של המועצה לשימור אתרים: "את הכפר ליפתא אסור להפריט. המועצה דורשת מממ"י לנהוג באחריות, לגדר את השטח, להציב שומרים על מנת למנוע שוד של אבנים והרס. ואם יש בתים שמתמוטטים לנקוט בכל באמצעים למניעת הרס המבנים והשטחים הפתוחים. בהמלצת המועצה יש להקים חברה לניהול האתר (...) החברה תנקוט לפי הנוהלים והכללים הנהוגים לשימור כולל קריטריונים לשימור, תיעוד, הנחיות, תוכניות ממשק ותכנית עסקית".

 

ליפתא. חייבים להציל את המקום מידי היזמים (צילום: איתי כץ)
ליפתא. חייבים להציל את המקום מידי היזמים (צילום: איתי כץ)

 

יש לחשוב על הקמת מערכת שימור יעילה יותר, כדי למנוע מאבקים ציבוריים להצלת מבנים הראויים לשימור. לכן אני מציע לייחד למועצה לשימור אתרים את הטיפול במבנים ובאתרים המוכרזים לשימור, הנמצאים בבעלות ציבורית ושהיא כבר פעלה בעניינם.

 

בנוסף לכך צריך להקים "נציבות שימור", גוף עם שיניים לעמוד מול יוזמות חוזרות ונשנות לפגוע במבנים ובאתרים הראויים לשימור. הוא יקבל מעמד קנייני דומה לזה שיש למינהל מקרקעי ישראל בנכסים מוחכרים, כלומר זכויות הנציבות יירשמו בנסחים של אותם נכסים. גם הליך ההכרזה על מבנים ואתרים לשימור אמור להיות קל וקצר יותר. כל זה רצוי שייעשה בחקיקה נפרדת מחוק התכנון והבנייה (דוגמת חוק העתיקות), כדי למנוע את החלשת נושא השימור כפי שמוצע ברפורמה בחוק התכנון והבנייה.