הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
תמרה יובל ג'ונס, שמלווה את האופנה הישראלית כבר למעלה מארבעה עשורים כמעצבת, מורה, מנחה, ראש מחלקת האופנה בשנקר ומנטורית, היתה שם כשהאופנה הישראלית הפכה לרגע למרכז האופנה העולמית, וגם כשרוברטו קוואלי הפך ממעצב חובב סוסים לקוואלי, אחד מבתי האופנה המובילים באיטליה.
בשנות ה-70 הציגה בשבועות האופנה בתל אביב. "השנה הייתה 1972", נזכרת יובל ג'ונס. "עמדתי בשדרת המעצבים בהילטון, ליד הבגדים שלי, ופתאום שמעתי צעדים מתכתיים - כמו של נעלי ריקוד הסטפס. לפני הופיע מייקל רוברט, כתב הסנדיי טיימס ולימים אחד מעיתונאי האופנה החשובים בעולם, צלם וארט דירקטור. הבגדים שלי היו עשויים בדים שהבאתי מליברטי בלונדון.
"הוא הסתכל על הבגדים ואמר 'מה לעזאזל את עושה כאן?'. הבגדים כל כך התאימו לאווירה ולתרבות האנגלית, שהוא לא הבין מה אני עושה בכלל בשבוע האופנה בישראל. רוברט היה מאוד מיוחד, עם חזות פריקית, כמו שהיום, למשל, אפשר לזהות את סוזי מנקס לפי המראה הייחודי שלה. התחברנו ואפילו יצאנו לבלות ואפילו שמרנו על קשר שנים אחר כך".
רוברט, כאמור, אינו הקשר המשמעותי היחיד של יובל ג'ונס לתעשיית האופנה העולמית, והיא אחת הנשים שעמדו מאחורי הצלחתו של קוואלי. "ב־1974 פגשתי את קוואלי בפעם הראשונה", נזכרת יובל ג'ונס, "היו לי בזמנו שני בוטיקים בארץ, אחד בירושלים והשני בתל אביב. רציתי להמשיך הלאה, ועיצבתי במשך שנה את קולקציית החלומות שלי: בגדים מצוירים ביד על בדי משי, קטיפה ואורגנזה.
"ארזתי את הפריטים בשתי מזוודות ונסעתי לפריז. למרות ההתלהבות, לא היה לי איפה למכור את הקולקציה. קיימתי פגישות עם צלמים ואפילו היתה לי פגישה ב'ווג', אבל הבגדים היו מאוד מיוחדים ולא הצלחתי למכור. השארתי את המזוודות בפריז וחזרתי לישראל.
"כמעט ויתרתי, אבל אז התקשרה אליי חוה לוי, בת זוגו של קוואלי באותם ימים, וביקשה ממני למכור את בגדיי בבוטיק החדש שהיא ניהלה עבורו בפריז. קוואלי עיצב בזמנו רק בגדי קז'ואל עשויים עור, והיא חיפשה בגדי ערב. שלחתי בגדים מהארץ לבוטיק, עד שיום בהיר אחד הגיע ממנו מכתב עם הזמנה להגיע לבית האופנה שלו - לעבוד איתו. זאת היתה חגיגה: יצירה עם כל האפשרויות והטכניקות החדשות ביותר, ויחד עם זאת פשוט ומדויק. עבדנו עם עור וג'ינסים ישנים. תוך שנה המכירות הוכפלו".
יובל ג'ונס נזכרת שבאותם ימים קוואלי התעניין פחות בעיצוב ויותר בסוסים שלו – ובמרוצים. "זה היה מפעל קטן. הייתי מדפיסה על העורות ועושה את העבודה".
במשך עשור עיצבה יובל ג'ונס בבית קוואלי, כשהיא מוסיפה לקו העורות שלו השראות אישיות וחומרים חדשים. אחרי עשור החליטה לעזוב, הצטרפה לרות דיין לפרויקט בגואטמלה ולאחר מכן שבה לארץ כדי ללדת את בתה הבכורה. בין השניים התפתחה ידידות עמוקה, והאיטלקי אף הגיע בעקבותיה לביקורים בישראל. "פעם אחת הגיע על היאכטה שלו מלווה בילדיו", היא נזכרת.
שמונה שנים מאוחר יותר הגיע טלפון נוסף מקוואלי, שרצה להפוך לסופרסטאר – וידע שהוא זקוק ליובל ג'ונס לצדו. היא נאותה והתחילה לנהל את חייה על קו פירנצה-יפו. בשנת 2000 החליטה שמספיק, ושידכה לקוואלי את המעצב הצעיר ויקטור (ויוי) בלאיש.
המרחק בין השניים לא נשמר זמן רב מדי, ולפני שלוש שנים חזרה יובל ג'ונס לבית האופנה, כדי לעשות סדר כמורה וכקואצ'רית. קוואלי פתח עבורה סטודיו נפרד, שם פיתחה רעיונות בעזרת סטאז'רים – שארבעה מהם היו ישראלים. הסטודנטים פיתחו רעיונות ותמרה נתנה את הפידבק. אחרי שנה וחצי חזרה יובל ג'ונס לישראל, על מנת להיות קרובה לאמה ולעסוק בטיפוח כישרונות צעירים מקומיים.
"הקשרים שלי ושל קוואלי ממש משפחתיים", מסכמת יובל ג'ונס. "הוא היה אצלי באפריל שעבר, הכנתי עבורו ארוחת ערב גדולה עם כל החברים המשותפים שלנו, ובוודאי ניפגש גם עכשיו. בשבוע הבא, ב-15 לנובמבר, הוא חוגג יום הולדת 71. אתקשר לאחל לו מזל טוב, כמו בכל שנה, ונקבע את כל התוכניות לביקורו המתקרב".
