(איור: נועה ליברמן-פלשקס)

1995

אני מנסה לישון בחדר הגדול והחשוך. לא מזמן עברנו דירה ואני עדיין לא רגילה לבית הזה. למבנה שלו. לריח שלו. השעה 23:30 ואני תקועה עם מחשבות על הבוחן במתמטיקה מחר. זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי. ההורים שלי רואים סרט באנגלית עם מבטא אוסטרלי כבד. אני סופסוף מתחילה להירדם לחלומות טרופים שכוללים אינטגרלים, קואלות ואת הבית הישן שלנו ואז הצל של אמא שלי מופיע בדלת והיא צועקת שירו ברבין.

ביום ראשון שלאחר מכן אבא שלי מסיע אותי לבית הספר. בדרך כלל אבא שלי היה שר עם הרדיו ושואל אותי על עניינים ברומו של עולם (לילדה בת 12). באותו יום אני זוכרת שהוא שתק. הרעש היחיד שנשמע ברכב היה הרדיו, בדיווחים מקוטעים, המומים וחנוקים. שניה לפני שהוא הוריד אותי בכניסה לחטיבה, הוא אומר משהו על זה שהמדינה הזו הולכת לעזאזל.

הבוחן במתמטיקה לא התקיים באותו יום ראשון. גם לא השיעורים. אני זוכרת את עצמי מסתובבת מבולבלת לחלוטין במסדרונות החטיבה האינסופיים והשקטים, ורואה את כולם בוכים. אני הולכת לשירותים לשטוף את הפנים מלילה של עייפות ופוגשת שם עוד עשרות בנות מהשכבה, כולן בוכות. אני בספק אם מישהי מאיתנו הבינה מה קרה -- היינו צעירות מכדי להיות מעורות בעולם הגדולים, בעולם שבו מנהיגים יכולים להירצח.

נוסעים לתל אביב

אני לא הצלחתי לבכות. נכנסתי בשקט לתא שירותים וסגרתי אחרי את הדלת. התכווצתי לי בפינת התא וניסיתי לחשוב על כל הדברים הכי עצובים שהצלחתי. על מעבר הדירה. על סבתא שלי שהייתה צריכה לעבור צינתור. על כמה שאני שונאת ללמוד בחטיבה. ועדיין, לא הצלחתי לבכות.

חזרתי הביתה מוקדם, וישבתי מול הטלויזיה עם אחי שהיה בן 9 באותו זמן. בערוץ 1 היו חדשות ללא הפסקה, והחלטנו לשלוף קלטת וידאו מהאוסף. ראינו ביחד שאלתיאל קוואק, ולשם שינוי לא צחקתי עליו שזו תוכנית לתינוקות. במקרה נפלנו על הפרק הראשון, בו ההורים של שאלתיאל מתים. אמא שלי חזרה הביתה, כיבתה את הווידאו ואמרה שנוסעים לתל אביב.

ההורים שלי לוקחים אותי ואת אחי הקטן לכיכר מלכי ישראל. הטיולים שלנו לתל אביב היו עד אז מאורע מרגש לפתח תקוואית פרובצינאלית שכמוני, אבל הטיול הזה זכור לי כטעון במיוחד.

 

יצחק רבין בכיכר בליל הרצח. אנדרטת זכרון (צילום: מיכאל קרמר)

 

בכיכר היו מאות אנשים, מסתובבים סהרוריים. נרות נשמה דלוקים בכל פינה והכיכר כולה הפכה לאנדרטת זכרון עם כתובות גרפיטי גדולות וקטנות. לקחתי טוש וכתבתי משהו על המדרגות הישנות שמובילות לעירייה. בחורה מבוגרת ממני בכמה שנים, עם מדים של הנוער העובד והלומד, חולפת על פני, עם עיניים אדומות ואומרת לי שהוא היה מנהיג דגול. ועדיין, לא הצלחתי לבכות.

עדיין לא מצליחה לבכות

עברו כמה שנים מאז. המודעות החברתית והפוליטית שלי התפתחה ואני זוכרת את עצמי בוהה בטלויזיה במצב של טייס אוטומטי מול הלינץ' ברמאללה. הפיגוע בקו 5. מבצע עופרת יצוקה. אני זוכרת את עצמי כל שנה, מנסה להיזכר מה חשבתי ב-4 לנובמבר. מנסה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מצליחה לבכות.

אני חושבת שקשה לבכות ולעכל אירוע, שבתור ילד, אתה לא יודע מה הוא אומר ואיך להרגיש כלפיו. אני חושבת שבאיזשהו שלב העצרות בכיכר הפכו להיות אירוע מזויף ומסחרי, ומעולם לא מצאתי שם את מקומי. אני חושבת שהסרקזם והאטימות, שפיתחתי עם השנים, מונעים ממני לקחת ללב כל אירוע טראגי ומזעזע שקורה במדינת ישראל.

16 שנה אחר כך, עדיין לא הצלחתי לבכות בגלל רצח רבין. אבל אני עדיין בוכה מפרקים של שאלתיאל קוואק.

לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:

 

לאתר מהות החיים