קים קארדשיאן שבורת לב

שבור, עקום ומבוקע

בחניון יש אלפיים מקומות חניה בארבע קומות, ובלבו "גן שבעת המינים" המסמל את נופה של הארץ המובטחת. תוך כדי הצפייה בגן אפשר להניח את המזוודות על "דרכנועים" (שזה כמו דרגנוע, אבל שטוח) ולשייט בבינלאומיות אל עבר המבואה. הם הורכבו הפוכים, הימין בשמאל והשמאל בימין, כמו באנגליה.

זמן קצר בלבד לאחר שהטרמינל החדש נפתח הוא כבר מתפרק. עמודים שבורים, שלטים עקומים וריצוף מבוקע ברחבת המעליות. אם בחרתם להגיע במונית לשדה, תתפלאו למצוא בתחנת המוניות את אותה סככה ישנה עם אותם כיסאות המתנה, שפשוט יובאו קומפלט מהטרמינל הישן כי אף אחד כנראה לא חשב שצריך לתכנן תחנת מוניות לטרמינל.

שיני הזמן

"זה כמו באמריקה, כמו בעולם", אמרו השבוע זוג מבוגרים בעודם מנסים לדחוף את המזוודות שלהם במדרגות הצרות של הקרון. תפיסת שדה התעופה כחלק ממערך התחבורה הציבורית ולא כמקום נישא שצריך להגיע אליו במונית או באוטובוס מיוחד הופכת אותו לנגיש הרבה יותר, במיוחד לתושבי הפריפריה, שהמסע שלהם אל הטרמינל היה בעבר מתיש ויקר. מבנה התחנה תכליתי ופונקציונלי, והוא משרה תחושה

עניינית ורגועה. עם זאת, לא היה מזיק עוד קצת מרחב לרציף הצפוף באופן מדאיג, כאילו לא לקחו בחשבון שיעברו בו אנשים עם מזוודות.

התכנון הלא מוקפד מתבטא גם בפרטים כמו מתקני שתייה הניצבים באקראיות במעבר הצר, כשצינורות החשמל והמים משתלשלים לאורך הקיר ומשטחי בטון עומדים חשופים. ככה נראית תחנה חדשה: אריחי תקרה שבורים, נירוסטה שרוטה ומרצפות שהספיקו כבר להתעייף. "הפרויקט נבנה במשך שנים ארוכות", מסביר גבי אופיר, "ויש נזק מצטבר מעצם זה שהבניין לא אוכלס. יש דברים שטעונים תיקון ואנחנו בקיאים בזה".

הגודל קובע?

בחלל הענק והמרשים הזה, שבו ישקפו את המזוודות שלכם במכשירי סי-טי שעלותם מיליון דולר האחד (ופוקקים בגודלם ובכיעורים את החלל), תשהו ככל הנראה הכי הרבה זמן במהלך המסלול שלכם אל המטוס בשל הבדיקות הביטחוניות המחמירות. זה אומר שיהיה לכם מספיק זמן להתרשם מגודלו של החלל, בתכנון האדריכלים רם ועדה כרמי ומשרד SOM האמריקאי, המעניק לו יוקרה ותחושה של פאר.  

מי בכלל צריך טרמינל גדול כזה? "בעיניי הגודל מוצדק", אומר פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג החוקר את הישראליות, "אבל הוא מאוד לא 'ישראלי'. יש בגודל ניכור וקור, בעוד שבישראליות יש משהו אינטימי ולא רשמי". רם כרמי דווקא אומר שהיתה כוונה שהטרמינל יהיה "ישראלי". "האמריקאים דאגו לתפעול הבינלאומי של הבניין כמו מכונה משומנת, ואנחנו ניסינו

להכניס משהו שיעשה אותו ישראלי", הוא צוטט בעבר, "שמי שחוזר באווירון מחו"ל ירגיש שהוא חוזר הביתה. כאילו רוצה לעשות 'הבאנו שלום עליכם'".

השפה הישראלית של החלל מתבטאת בקיר זכוכית גדול המכניס אור טבעי, בעמודים החודרים את התקרה ויוצרים "בארות אור" ובקיר של אבן ירושלמית. המרפסות הכעורות למאבטחים, שנפרצו בקירות מחופי האבן ברגע האחרון, תורמות לאווירה הקניונית.  

חומרים זולים להתמיה

רם ועדה כרמי היו מעורבים בפרויקט בשלב הקונספטואלי, והיה זה משרד SOM שהביא למימושו בפועל. תחושת הפאר של החללים הגדולים מתחלפת עם הנמכת המבט אל הפרטים הקטנים והזולים. "כשאני משווה את עלות הטרמינל הזה לשדות תעופה באותו הגודל בעולם, יש כאן VALUE פנטסטי", אומר האדריכל משה ספדי, ממתכנני המבנה.

לא מדויק. עלות הבנייה, כמיליארד דולר, אמנם נשמעת אסטרונומית, אבל החישוב למטר מרובע מראה על השקעה של כ-400 דולר למ"ר בחללים הפתוחים לציבור. לשם השוואה, מגורים ממוצעים בישראל נבנים כיום בעלות שבין 700 ל-1,000 דולר למ"ר - בין פי שניים לפי שניים וחצי.  

ומה לעשות, רואים את זה. קילומטרים של חיפויי רצפה ותקרה באולם נעשו בחומרים זולים להתמיה. אבן הגרניט, "שנחצבה במיוחד בהודו כדי להתאים לגוון של האבן הירושלמית הצהובה", מוכתמת ולא אחידה בצבעה. חיפוי התקרה נעשה במגשי פח מבריקים - הפתרון הזול ביותר המאפיין מקומות כמו מסדרונות בתי ספר - וכל עיוות בהם נראה למרחוק. השטיחים האפורים הזולים כבר מתקלפים, חלקם מוכתמים בכתמי קפה או בוץ.

מכורים לטרמינל

בתוך חלל מרשים שתקרתו בנויה בצורת כנף מטוס וחזית הזכוכית שלו משקיפה אל חניון המטוסים נמצא קניון שחקים, אשר הותווה בתוכנית כמרכז קניות ובילוי עבור המלווים האמורים להשקיט בו את תסכוליהם על שהם לא טסים בעצמם. עבור הטסים, כמובן, מדובר בחלל מיותר לחלוטין, שכעת מנסים לשקם אותו על ידי פתיחת פאב. "זה אתר מבקרים לכל מי שאוהב לראות מטוסים ממריאים ונוחתים", מסביר גבי

אופיר. "המקום מאפשר לכל אזרחי המדינה לראות את המבנה הארכיטקטוני - אני לא רוצה להיות יהיר - מספר אחת במדינה".

זה באמת עושה טוב לראות מטוס ממריא דרך חזית זכוכית שקופה, אבל נראה שלא במקרה אופיר נמנע מלהזכיר שהבילוי המרכזי שתוכנן להתבצע במקום הזה הוא שופינג. מלבד ספקי המזון מרכז שחקים, איך לומר, לא ממריא. עם זאת, מכורים לטרמינלים יש תמיד. "עוד בימים של טרמינל 1 הייתי  נוסע לשדה לשתות כוס קפה", אומר בני מכפר-סבא, "אבל עכשיו אפשר גם לראות את המטוסים ממריאים, וזה הרבה יותר מרגש".

צריך טיפול שורש

בעוד שכל חלק בטרמינל החדש הוא חידוש לעומת קודמו בתפקיד, כאן תמצאו פינה של נוסטלגיה - כי עמדות ביקורת הדרכונים נשארו בדיוק אותו הדבר. שורה של דלפקים ומסה של אנשים המתקדמת כגוש לעברם, בנוסחה שמייצרת צרות על פי המתכון של ישראלים ותורים לא מוסדרים. חבל שדווקא החלקים הפונקציונליים לא עברו טיפול שורש בטרמינל החדש. כשעומדים בתור כזה, למי אכפת שמסביב יש אבן ירושלמית?. התכנון הלא פונקציונלי מתבטא גם בפרטים, ובמיוחד בשילוט. לכל מטרה יש שילוט שונה בגודלו, צורתו ומיקומו, היוצרים עומס ויזואלי ובלבול.

הדרך ארוכה היא

השדרה המובילה אל הדיוטי-פרי היא חלקו הראשון והיפהפה של המבנה ה"אווירי" של הטרמינל, שתוכנן על ידי האדריכל משה ספדי, בשיתוף משרד TR האמריקאי שפשט רגל במהלך התכנון. למרות הניסיון לשמור על אחידות בין שני החלקים, יש הבדלים גדולים בגישות התכנוניות שלהם. הדבר הבולט ביותר בשדרה, שאורכה 185 מטר וכל תפקידה להוביל מביקורת הדרכונים אל הדיוטי-פרי, הוא הטקסיות הרבה של החלק הזה מול הענייניות היחסית של הראשון. "האלמנטים הארכיטקטוניים חוגגים את היות הטרמינל שער לישראל, ונותנים לו ממד מונומנטלי וטקסי", אומר אדריכל משה ספדי.

הטקסיות מתבטאת בחלל, בהיותו "פתוח אל נופי ישראל והרי ירושלים", כדברי גבי אופיר, ובהיותו "חגיגה של אור ושל אבן ירושלמית ומפגש בין היוצאים והנכנסים לארץ", כדברי האדריכלית אירית כוכבי ממשרד ספדי, ובעיקר בכך שאין לו פונקציה ממשית. מי שאוהב טקסים יאהב את זה, אך מי שבא עם תיק יד בלי גלגלים יכול להתעצבן.

"קיר הזכוכית הדרומי הופך את החלל לחממה", אומר בן-חורין. "לא היתה בעיה להחליפו לכיוון צפון, אבל תכננו אותו אנשים בניו-יורק בשביל הנייטיבס". חגית היימן שטסה לפראג חושבת שלא במקרה תיירים אוהבים את הטרמינל יותר מהישראלים. "לתיירים זה בטח מעניין", היא אומרת, "כי זה כביכול 'ישראלי', אבל לי זה נראה כמו חנות מזכרות לתיירים. רק היה חסר שיהיו כאן גם מים ואוויר מארץ הקודש. קיבלתי את זה בהבנה, אבל אותי הטרמינל הזה לא מרגש". "לא מספיק להשתמש באבן ירושלמית כדי לייצר מקומיות", מוסיף עוז אלמוג.

הכי מרשים בטרמינל

גם הגישה לפרטים שונה בטרמינל האווירי, והיא מביאה לתוצאה נקייה ומוקפדת. "רצינו לבנות את הבניין עם ביטוי אמיתי לחומרים שלו ובלי ציפוי, בניגוד לחלק השני", אומר ספדי. "לכן השתמשנו בקורות בטון לבן וביניהן סקיי-לייטים, המטילים מלמעלה אור יום על קיר האבן הירושלמית". "לתקרה יש ניקיון ואיכות יפנית", אומר איתן מגבעתיים. "אהבתי את המסדרון הגבוה עם האור הטבעי ואת התנועה המקבילה של היוצאים והחוזרים". "העלות למטר מרובע בשני החלקים דומה", אומרת כוכבי, "כי בנינו

בלי ציפויים ועשינו סדר עדיפויות. הורדנו סקיי-לייטים מצד אחד בשדרה, הורדנו דרגנועים".

רצפת השדרה עשויה מאותו גרניט צהבהב, אך הוא מחולק לאריחים קטנים יותר, מעובד בגימור מט שפחות מדגיש את הפגמים, והכי חשוב - עבר בקרת איכות של האדריכלים כך שסולקו האבנים הפגומות. השדרה היא החלל המרשים ביותר בטרמינל, אבל כפי שאבחן אלמוג, לישראלים אין סבלנות. הם רוצים לחתוך מהר לדיוטי-פרי ולדלג ישירות למטוס.

האם הטקסיות לא באה כאן על חשבון הפונקציונליות? "האמת שהסיבה למסדרון הארוך היא פונקציונלית", אומר האדריכל משה ספדי, "מאחר שהיה צורך להרחיק את הטרמינל האווירי מהיבשתי בשל תנועת המטוסים המתחברים אל הזרועות. אמנם שתי הזרועות הקרובות לטרמינל היבשתי לא נבנו עדיין בשל היקפי התעבורה, אך הן צפויות להיבנות בהמשך, עם הגידול בכמות הנוסעים".  

- מדוע נבחרה למבנה תצורה של כוכב, שמאלצת להרחיק אותו מהמבנה היבשתי ומונעת הרחבה מעבר לשתי הזרועות הנוספות?  

"הסכֵמה תוכננה על ידי רשות שדות התעופה", אומר ספדי, "והוצגה לאדריכלים כפרוגרמה נתונה, מלווה אפילו בסקיצות. המחשבה מאחוריה היתה שהיא נוחה יותר להתמצאות מטרמינל ליניארי, וגם ההנחה שהרחבה נוספת, מעבר לתעבורה של 16 מיליון נוסעים בשנה, לא תתקבל על ידי התושבים הגרים סמוך לנתב"ג".

בדרך כלל לא נהוג להציג לאדריכלים פרוגרמה באופן צורני אלא כרשימה של צרכים, והאדריכלים הם שנותנים לצרכים אלה צורה פיזית. בנתב"ג זה לא היה כך. נראה שקברניטי הרשות חשבו שתפקיד האדריכלות אינו לתכנן את שדה התעופה, אלא רק לקחת את הסכֵמות שלהם ולעשות אותן "יפות". חבל שהאדריכלים לא ניצלו את סמכותם המקצועית, על בסיס ניסיונם בתכנון טרמינלים בעולם כמו זה בטורונטו, כדי להשפיע על מבנה הטרמינל מעבר לשינויים נקודתיים.

שאנטי מול המזרקה

בניגוד לדיוטי-פרי הישן, שחייב התרוצצות לאורך מסדרון צר, הדיוטי-פרי החדש מאורגן ככיכר גדולה - הקרויה פה "רוטונדה" - סביב מפל של מי גשמים היורדים מהתקרה. התצורה המעגלית של הרוטונדה, הממקמת את הדיוטי-פרי במרכז, כששערי העלייה למטוס מתפצלים ממנו, ממחישה את מרכזיותו בעיני רשות שדות התעופה.

על פי הסכֵמה הליניארית, הנהוגה ברוב העולם יש לציין, ההגעה למטוס היא העיקר, כשחנויות הדיוטי-פרי רק מלוות אותה. למרות שפע הסמלים הישראליים בחלל, כמו מוטיב המים ומגן דוד על הרצפה, עיקר תפארתו של המקום היא על החנויות שבו, בשטח של 14,000 מ"ר, כולן גדולות, מרווחות ומעוצבות. אווירת הבזאר של הטרמינל הקודם, כשערימות של פקטים, בקבוקי משקה ושוקולדים כיסו את הרצפה וגרמו לתחושה שצריך לחטוף מהר לפני שהכל ייגמר - נעלמה. מחליפה

אותה התחושה שמה שנמצא על המדפים הוא יוקרתי ואפילו יקר. והמכירות - בהתאם.

"בגלל שהחלל כה גדול, הוא לא מטיח לך את החנויות בפנים ומביא למעשה לנורמליזציה של הדיוטי-פרי ולהשקטת בולמוס הקניות", אומר אלמוג. "הרוטונדה משרה רוגע בלתי רגיל", מאבחן גם גבי אופיר. "הצפיפות והעצבים שהיו בטרמינל 1 בגלל הגודל שלו, נעלמו לחלוטין. האזרח מתנהג כמו בחו"ל. אני חושב שהארכיטקטורה ותנאי הסביבה משנים את התנהגות האנשים. האזרח יודע להעריך מקומות יפים, אז הוא מתנהג בהתאם. אני מעריך את התנהגות האזרחים ובאמצעותה אני יודע את התודה שהם אומרים בלבם למדינה ולרשות שדות התעופה שהובילו פרויקט כזה".

אבל הנפש הישראלית מאכזבת את זכייני הדיוטי-פרי. עכשיו, במקום להוריד משכורת על בשמים, אנחנו מעדיפים לשבת עם כוס קפה ולהסתכל על המזרקה. מרחוק. כי מקרוב רואים שגם כאן הפרטים מאכזבים - המעקות סביב הבריכה שברצפה עקומים, וחלודה דבקה ברשת הנירוסטה המקיפה אותה. בנוסף, אומר אלמוג, "לפרטים הסמליים יש נטייה לוולגריות. לא צריך להטיח בערבים ובתיירים שמגיעים לטרמינל הזה את אלפיים שנות הגלות". ובאמת, מגן דוד על הרצפה של הדיוטי-פרי יוצר אותו אפקט מביך כמו השמלה הציונית של רנא רסלאן הערבייה בתחרות מיס עולם.

בעולם עברו לשקופים

גם בזרועות המובילות אל המטוסים יש שופינג, לא מצפים מכם להתנזר או להתרוצץ חזרה לרוטונדה. אבל בגלל שבטוחים שתתרוצצו בכל זאת, שמו דרכנועים גם בכיוון חזרה לדיוטי-פרי. הזרועות הן החלק הכי בינלאומי בעיצובו בטרמינל. החלל מלבני, מחופה נירוסטה ומעוטר רק בדרכנועים ובשלטי הכוונה אלקטרוניים. אין כאן בכלל סמלים וזה מאוד מרגיע, כאילו הישראליות והפאתוס הממלכתי מאחורינו ואנחנו מתקרבים סוף סוף לחו"ל. פינות הקפה והעישון מחזירות את הישראלי המעופף לשפת הלבאנט המוכרת. 

שרוולי העלייה למטוס, המחברים אותו אל מבנה הטרמינל ומחליפים את האוטובוסים שבהם שונענו בעבר, הם אולי משאת הנפש המרכזית בנושא הצטרפותנו למשפחת העמים. אבל לא כולם יזכו לחוויה הנכספת, כי עלותו הגבוהה של השירות החדש גרמה למספר חברות תעופה לוותר על התענוג ולחזור לאוטובוסים. ממילא אלה שרוולים מיושנים לעומת השרוולים החדשים והשקופים שיש בעולם.  

השטיח נפרם והוכתם

הגלגלים עצרו, מחיאות הכפיים פסקו, וכולם כבר מורידים תיקי יד מלמעלה. אם חזרתם בג'מבו, אל תמהרו לזנק למעברים - יש רק שרוול אחד לכל מטוס, אז זה ייקח קצת זמן. "שעה עמדנו במסדרון של המטוס עם תיקים בין הרגליים", רוטנים שני נוסעים

שחזרו מפריז, "עשו טרמינל כל כך מפואר, ובסוף חוסכים עלינו בשרוולים".

לאחר היציאה מהמטוס ועד ביקורת הדרכונים תמצאו את עצמכם הולכים כחצי קילומטר, הליכה שבמהלכה אפשר להבחין בדיוק איפה הודבקו 24,000 מטר מרובע של שטיח אפור מקיר לקיר, ובכל הנקודות שבהן לא הודבק טוב, הוכתם ונפרם. "דווקא המרחק מונע את ההיסטריה של פעם - שכולם רצו ריצת אמוק לדלפקי הדרכונים", אומר אלמוג.

מרובע ונמוך קומה

בניגוד להליכה הרצופה והארוכה עד לביקורת הדרכונים, מכאן ועד הנשיקות מהדודות יש כ-150 מטר שבהם מרוכזים בצפיפות מסועי המזוודות, איסוף הסחורה מהדיוטי-פרי, המכס והיציאה אל מקבלי הפנים. כך שלמרות שזה נראה כמעט לא הגיוני בטרמינל כזה ענק, יש אפשרות לא מבוטלת שבתקופות עומס נזכה למנה של דוחק ביתי וחמים. נראה כאילו כל היומרה של "ארובות אור" ו"כנף מטוס" נגמרה כשהגיעו לאולם הזה, שהחלל שלו פשוט, מרובע ונמוך קומה. החלונות המעטים המכניסים לחלל

הזה תאורה טבעית גורמים לו להיראות חשוך יותר ממה שהוא, וחזרתן של תקרות הפח והרצפות המוכתמות לא מוסיפות לו חן. 

שמונה מסועי מזוודות ארוכים ממלאים את האולם, כל אחד יכול לשרת מספר טיסות בו-זמנית. כדי להקל עליכם למצוא את המסוע "שלכם", מעוטר כל מסוע שכזה במספר ענק וצהוב, כמו שמסמנים עמודים בחניונים של קניונים. וזה בוטה וצעקני כמו שזה נשמע. 

הקדחתנות עומדת בחלל האוויר גם כשכמעט אין טיסות נוחתות, בשל העומס הגדול של עמדות, שלטים ודלפקים, שכמו המספרים הצהובים הגדולים צועקים בשאון ויזואלי. זה החלל הקרוב ביותר באופיו לטרמינל הישן, וכל אלה שהביעו געגועים אליו, אולי ימצאו בו נחמה רגע לפני היציאה החוצה. לאחר שווידאתם שאתם אוחזים במזוודה שלכם (אחרי הכל, לכל חברי הסתדרות המורים יש אותה מזוודה בדיוק), אתם יכולים לצאת אל אולם מקבלי הפנים דרך חדר המכס הקטן והצר.

כוכב נולד

לקבלת הפנים לה זוכה החוזר לארץ בתרבות הישראלית אין אח ורע בעולם. על כל נוסע מגיעים לטרמינל על פי הסטטיסטיקה חמישה מקבלי פנים לצורך טקס הפגישה המרגש והמסורתי, ועל כן הוגדר לכבודו אולם עצום. האולם נישא על גבי עמודים כמו-יווניים מצופים אבן והוא מוקף גלריות משני צדדיו, שמהן ניתן לצפות במחזות המרגשים של קרובים שלא התראו במשך סופשבוע שלם. "אחד הדברים הבולטים בישראליות של האולם הוא העמודים הענקיים שרוצים להיראות כמו גזעי עצים, ומשם יוצאים לעבר גן שהוא סמל לארץ המובטחת", אומר אדריכל רם כרמי. את מסך הווידאו

הענק, שהציג את הנוסעים הנכנסים משל נקלעו לתוכנית ריאלטי, חסכו הפעם ובצדק.

כדי שהחוזרים לארץ לא יימעכו מרוב אהבה, מוקף אזור היציאה במזרקות נמוכות היוצרות חצי עיגול שהמלווים לא אמורים להיכנס אליו. קרני לייזר כחולות המרצדות בתוך המזרקות אמורות לשוות להן נופך חגיגי. זה אחד האלמנטים הכעורים, המיושנים והקניוניים ביותר שהוצבו בטרמינל החדש. "אתה יוצא אל אזור קבלת הפנים כמו אל במה", אומר אלמוג. "קבלת פנים שכל מי שמגיע לארץ זוכה לה, כאילו הוא איזה כוכב נולד".

- ארז לוי, שמונה חודשים במזרח, איך זה להיות הכוכב נולד של נתב"ג? 

"האמת שאני די מסונוור מהטרמינל הזה. יצאתי דרך הטרמינל הישן מישראל פרובינציאלית, ואני חוזר לטרמינל שנמצא בליגת העל. אני לא כל כך מבין את התלונות של האנשים. קצת תורים, קצת לכלוך - זה צרות של עשירים".