אתה לא מבטל הופעה אלא אם כן אתה מת או לפחות מת קליני. אתה לא מבטל הופעה אלא אם אתה עד כדי כך חולה שאתה לא מסוגל לעמוד על הרגליים, להתבדח עם רופאיך או אפילו להכתיב צוואה אחרונה.


בכל מקרה של חולי חמור פחות – אתה עולה להופיע. חום, צרידות, חולשה, כאב, אינם מהווים עילה מספקת.

וכך ברגע שמתעבה ברקיע הענן הראשון, ברגע שמחליפים לשעון חורף, תיכף ומיד כשצריך להדליק אורות ביום, ציבור שלם של זמרים מכריז על מצב חירום. זה כולל מיגון הדירה, בקרת טמפרטורה, השגחה רפואית, קמע של הבאבא סאלי וארבע שיני שום על הבוקר, ליתר ביטחון. וכמובן ניתוק מיידי של כל תקשורת אם מי שהוא, או ילדיו, או קרוב משפחתו מדרגה ראשונה – חולה בשפעת. או אפילו סתם מצונן.

במשך כל חודשי החורף חי הזמר על זמן שאול. החיידקים אורבים בכל פינה, הרוח מנשבת בכל הסדקים, לא משנה כמה אתה מתעטף, מסתגר, מתחמם, מתחסן – בסוף זה יתפוס אותך, וזה יתפוס אותך תמיד ברגע הגרוע ביותר, לפני הופעה חשובה במיוחד.

מאחורי הקלעים של כל מועדון בעיר, בחדרי חזרות ובבארים אפלוליים – נושא השיחה הוא אחד: תרופות סבתא. לא משנה מאיזה עדה אתה, לכל זמר יש תרופת סבתא שהוא מוכן להישבע בסגולותיה הפלאיות, תרופה שמחייה מתים ומחזירה צרודים. תרופה שהרצפט המדויק שלה עובר זה דורות במשפחתו.

באוויר מרחפים סיפורי ניסים, אגדות אורבאניות, על ההוא וההוא ששכב חצי מת, פותח את הפה ואפילו חרחור לא יוצא לו, לא יכול לעמוד, אפילו לשבת לא יכול, ואז בלע וודקה עם כפית סחוג עם שני כדורי אופטלגין עם טוויסט של לימון ו-בום! עלה ונתן את ההופעה של חייו בהיכל התרבות.

ולמי שלא מאמין בסבתות יש כמובן גם סופר פארם. במקצוע שלי העלון של הסופר פארם הוא למעשה סוג של ספרות מקצועית. אנחנו קוראים אותו בשקיקה ומתעניינים בכל מה שהתחדש בתחום רפואת אף-אוזן-גרון מאז החורף שעבר. טעמים חדשים של סוכריות, רכיבים פעילים בסירופ, תרסיסי אף, חומרים מכייחים, נרות קמומיל.

ועוד לא דיברנו על רפואה אלטרנטיבית. גם זה תחום שלם שצריך להתמקצע בו. אכיניציאה, אובליפיחה, סמבוק שחור, מלחים, שמנים, חליטות ושלל מטפלים, מדקרים, מעסים אובות וידעונים שיעבירו אותך את החורף בשלום.
כל העסק אינו זול, ומן הראוי שיכירו בהוצאות הבריאות שלנו כהוצאה מוכרת לצרכי מס.

את כל זה אני כותבת לכם כמובן מעמקי הפוך הסינטטי שלי שם אני שוכבת כבר כמה ימים בשמירת גרון לקראת הופעה הערב בירושלים. בודדה כמו מייקל ג'קסון באוהל חמצן.
פעמיים ביום אני מתרוממת כדי לבלוע את תרופת הסבתא הקזחית שלי (וודקה, שום, שמן זית ודבש) ולמדוד חום (הבוקר ירד לשלושים ושמונה, תודה ששאלתם).

פעם אהבתי את החורף, שלג בירושלים, ערמונים מתפצחים על תנור נפט. טיולים רגליים בגשם. לפעמים אני חושבת בערגה על הרגע שכל זה ייגמר, אני כבר אהיה זקנה, הקריירה תהיה מאחוריי, לא יהיה לי עוד מה להפסיד. ואז אוכל להשליך לעזאזל את כל הצעיפים והמדחומים והתרופות. עם בוא הגשם הראשון אצא החוצה, כמו ילדה ואניח לטיפות ליפול על הראש, ללטף את הפנים, לדגדג לי את העורף. ואם אצטנן – למי אכפת, ממילא כבר אהיה זקנה ואבלה את ימי בקופת חולים.
שיהיה לכולם חורף חם ונעים!
לשיר בגשם?! ג'ין קלי מחפש לעצמו צרות...