הדפסה
לכתבה באתר
עיצוב הפנים בסרטים שלי הוא כולו שלי - כך כבר הבהיר פדרו אלמודובר. "הסוד הוא בפרטים", אמר הבמאי הספרדי הנודע בראיון שהעניק ל"טלגרף" הבריטי, "הצלם מאיר את הסרטים, אבל הצבעים על הסט, הריהוט, הבגדים, עיצוב השיער – זה אני. את כל מה שלפני המצלמה - אני מביא לכם. אני עובד מתוך אינטואיציה, כמו צייר המצייר על גבי קנבס. כל האורות, צבעים, סטים, בגדים, מייצגים אלמנטים בנרטיב, בסיפור שאני מספר. אני רוצה כמובן שהסרטים שלי ייראו ממש טוב, אבל כל מרכיב נבחר בגלל סיבה: אני מספר משהו בסיפור. זה לא תמיד ברור לצופה הממוצע. זה נועד יותר למעני".
כשקוראים את הסרט דרך העיצוב האמנותי שלו - עיצוב-הפנים, הציורים המופיעים בו כסמלים, פריטי הטקסטיל, הגרפיטי, גם הבגדים - מגלים ממדים חדשים.
הגיבור הראשי בסרטו החדש של אלמודובר, "העור שבו אני חי", רואה את עצמו כאמן. ד"ר לדגארד (אנטוניו בנדראס), המנתח הפלסטי המוטרף שבטירתו המפוארת שוכנת ורה (אלנה אנאיה), רואה עצמו כמי שבורא יצירה מהקנבס האולטימטיבי - גוף האדם. הציורים המככבים על הקירות קשורים לכך, כמו המבטים ההדדיים של המנתח והאסירה שלו, וכמו הדברים שהם עושים במהלך הסרט זה לזו, וביניהם לבין עצמם.
למשל, קירות טירתו של המנתח גדושים בציורים המרמזים על תפיסתו את עצמו, למשל "ונוס עם נגן עוגב", יצירתו המפורסמת של טיציאן, שמציצה מהפריים שלפנינו, ו"ונוס מאורבינו" המפורסמת לא פחות שלו, שמופיעה בפריים אחר.
ורה היא יצירת האמנות של לדגארד והמוזה שלו. האהבה ביניהם היא וריאציה על ציורי ונוס, והיא - ורה - מציצה אל המנתח ממסך הפלזמה, בהעמדה קלאסית שנשאבת ישירות מהציור של טיציאן שראינו הרגע, כשהיא שרועה על ספה אדומה. אם אצל טיציאן מסתכלים על ונוס בתוך מסגרת התמונה, כאן מתבונן בה המנתח דרך הפלזמה.
פחות צבע
העיצוב האמנותי של "העור בו אני חי" יפהפה ואלגנטי, אך בהתאם לאווירה הגותית ולדמויות האפלות, אלמודובר והמעצב אנקסטון גומס -
שעיצב גם את סרטו הלפני-אחרון של הבמאי, "חיבוקים שבורים" - לקחו צעד אחורה בכל הנוגע לצבעים העזים (ובעיקר האדום) שמזוהים עם סרטיו. בראיון ל"הארפרס באזאר" הסביר הבמאי, כי המבע החזותי שאותו ניסה ליצור הפעם - נקי, סטרילי וחמור-סבר – הוא שמצליח להדגיש את היצרים הרוחשים מתחת לפני השטח. גומס עצמו אמר
שהעיצוב מלא בפרטים, מאוד מוקפד, והגדיר אותו "ברוטאלי באקלקטיות שלו". ככל הנראה, כך נכתב בספרד, המטבח של האחוזה נבנה במיוחד לסרט, אחרי שהקירות המקוריים נהרסו, וכך גם החלל שבו נמצאת ורה.
מלבד הצצה לעולמו הפנימי של לדגארד והתכתבות עם העלילה הפרוורטית, מוסיפים הציורים שבסרט צבע לסט הקודר משהו. בפריים הבא, למשל, מוצגות שלוש מיצירותיו של חואן גטי, אמן ממוצא ארגנטינאי והמעצב הקבוע של כרזות סרטיו של אלמודובר, מאז סוף שנות ה-80 (לא עניין של מה בכך כשמדובר בבמאי שנוהג להחליף מעצבים אמנותיים מסרט לסרט).
יצירותיו של גטי משלבות אלמנטים בוטניים מעולם הצומח ואנטומיה של גוף האדם ברוח הרטרו (באדיבות "לה פרש" גלרי במדריד). הנה הן כאן, בצד ימין של הטקסט שאתם קוראים, במלוא תפארתן. יצירה נוספת שזכורה מהסרט ומתכתבת עם העלילה היא של גיירמו פרס ויאלטה, אמן ספרדי בן זמננו שצועד עם אלמודובר דרך ארוכה ואף שיחק בסרטיו המוקדמים. הציור שלו מתייחס לסיפור המיתולוגי על דיוניסוס ואריאדנה, עוד סיפור אהבה קלאסי שאלמודובר מכוון אליו. כאן אפשר לצפות בו.
הזיקה של ורה, האסירה הכלואה באחוזתו הקרה של המנתח, לאמנות נועדה לשמור על זהותה ושפיותה. היא קוראת (אליס מונרו), מתעדת את מצבה על הקיר בגרפיטי מרהיב (שהוא גם עדות למצבה), עושה יוגה ויוצרת יצירות טקסטיל - פופים וכדומה - המתקשרות עם אלה של האמנית לואיז בורג'ואה, שהלכה לעולמה בשנה שעברה.
מה הם פריטי העיצוב שמופיעים בסרט?
בראיון ל"הארפרס באזאר" הצהיר אלמודובר, כי כמעט כל פרטי הריהוט שעל הסט שייכים לו באופן אישי. הטירה של לדגארד מרוהטת באופן אקלקטי, ומשלבת בין פריטים אייקוניים כמו השולחן של איסאמו נוגוצ'י (
מופיע בתמונה שבראש העמוד) או הספה שד"ר לדגארד שרוע עליה (שעה שהוא מציץ על ורה ממסך הפלזמה שלו), הלוא היא "מיטת יום" ברצלונה
של מיס ואן דה רוהה. יש גם פריטים ייחודיים פרי חזונו של אלמודובר, כמו השטיח החד-פעמי שאותו טרח להזמין במיוחד בעבור הסט, ההשראה לשטיח היא הקונסטרוקטיביזם הרוסי, לא פחות (אפשר לראות אותו בתמונה בראש הכתבה, עם בנדראס ואלמודובר).
אפילו סט המצעים, שמשמש כר התרחשות סוערת לקראת סוף הסרט, הוזמן במיוחד להפקה הזו והוא עשוי בעבודת יד.
עכשיו, כשתצפו בטריילר, תזהו את הציור של טיציאן מול ורה שמנופפת בסכין. איזה פריטי עיצוב מופיעים כאן? אתם כבר יודעים
- רהיטים נוספים שאפשר לפגוש בסרט הם מוצרים של Gotham, למשל השולחן הזה.
- או השולחן הזה בסגנון יפני,
וגם קומודת עץ צבעונית מוצלחת מאוד. החברה מתגאה, באתר האינטרנט שלה
באותם פריטים. אפשר גם להזמין אותם דרך האתר.
וגם:
- המנורות שאנחנו רואים כאן (ובטריילר) הן של פוסקאריני
- בגד הגוף שלובשת אלנה אנאיה הוא של ז'אן פול גוטייה
- השמלה הפרחונית שמופיעה למעלה - של דולצ'ה וגבאנה
- בגדי ופריטי העיצוב הווינטאג'יים שלובשת העוזרת (מאריסה פארדס) והנשים בחנות: של Corachan y Delgado
- סרוויס הקפה שמככב בארוחת הבוקר של אנטוניו בנדראס: Sargadelos, מפעל פורצלן בחבל גליסיה שבו מתרחשת העלילה
- ורה מחביאה את מה שהיא מחביאה (אנחנו נמנעים מספוילר) בתיק Lady של Dior ובשקיות של Hermes, שאיתם היא כזכור חזרה מהשופינג, והניחה על אותו שולחן זכוכית של נוגוצ'י.
- לוקיישן: הסרט, וזה לא אופייני לרוב סרטיו של אלמודובר, מתרחש בשוליים הצפון-מערביים של ספרד: חבל גאליסיה , באזור העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. זה מסביר חלק מהפריטים שמופיעים על הסט, של חברות מקומיות כמו "סרגאדלוס". חלק מהסצינות צולמו כאן, במצודה Pazo da Oca שנבנתה במאה ה-12. המקום כבר כיכב בסרטים אחרים.
סצינות אחרות נעשו כאן, לא רחוק מהעיר לה קורוניה.
סצינות השלמה נעשו במדריד, ועוד כמה - ככל הנראה האלימות יותר בסרט, אם אנחנו מצליחים להיזכר נכונה - צולמו במפעל סיגריות הסמוך לעיר טולדו, לא רחוק ממדריד.
אופטימי פחות
הצלם המחונן של הסרט, חוזה לואיס אלקאן, אמר בראיון ל"טלגרף" כי הצבעים של אלמודובר עדיין בוהקים, "אבל הם לא מתפוצצים על המסך ולא משתלטים על התמונה כבעבר. אני חושב שהוא לא רואה את העולם שמסביבנו באותה אופטימיות, ושהעתיד שמחכה לנו כבר לא כל כך אופטימי כפי שהוא נראה בשנות ה-80".
ואכן, שנות ה-80 העליזות בספרד המתחדשת, לאחר מותו של הרודן פרנקו, יצרו את התנאים להבשלת יצירה האלמודוברית המתריסה, כחלק מהתנועה התרבותית La movida שפרחה באותה תקופה. העיצוב האמנותי של הסרטים היה עוד כלי בידיו כדי לקרוא תגר.
חואן נבאדו מסיאס, אדריכל הפועל בישראל ומומחה לאדריכלות ספרדית ולעיר מדריד, מציין כי עיצוב הסטים בסרטיו הראשונים "היה בעצם קריאה מלאת אירוניה נוכח המציאות העיצובית הספרדית. הוא מראה למשל תמונות שמזכירות מדונות קלאסיות, או מקדש קטן קתולי, אך משתמש בסמלים האלה באופן מהפכני בהקשר של ספרד שאחרי שנות הדיקטטורה של פרנקו. כך, למשל, הוא מגזים עד גרוטסקיות בעיצוב פרט שולי-לכאורה, הכיור, בסרטו 'מה עשיתי שזה מגיע לי'"? (1984)
מסיאס מציין כי אלמודובר מתמתן עם השנים ועובר מהתרסה לאסתטיקה. "בסרטים הבאים אלמודובר מתחיל לשכוח קצת מהאירוניה ומקבל יותר ויותר קונבנציות עיצוביות", הוא מזכיר. "הוא קונה רהיטים בחנויות יקרות יותר כמו La Oca. במקביל, הרבה יבואנים ממדריד מתחילים למכור פריטים שלפני אלמודובר לא עניינו את הקהל בכלל".
והנה דוגמאות, שונות אבל דומות, לעיצובי הפנים בשניים מסרטיו: "חיבוקים שבורים" הלפני-אחרון שלו (למעלה), והמצליח בסרטיו, "הכל אודות אמא" (למטה).
ומה אלמודובר אומר על הניתוחים האלה? בטור פרי עטו שפורסם ב "clubcultura.com" הוא נזכר בסצינה מ"חוק התשוקה", אחד מסרטיו המוקדמים, שצולמה בתיאטרון לארה. כשהגיע לסט הצילומים הוא הבין שהוא שונא את עיצוב הבמה, ומכיוון שהיה להם יום צילומים אחד ויחיד, הוא הזמין גרזן ושינה את הסצינה, כך שכרמן מאורה תשחית באמצעותו את התפאורה שעל הבמה. וכך הוא מסכם: "כשאני לא אוהב את העיצוב אני חוטף התקף חרדה. פעם הייתי פותר מצב כזה בפזיזות והומור מוטרף, היום אני נרגע בעזרת תרגילי נשימה וכדור הרגעה או שניים. אבל אני לא מתלונן". גם אנחנו לא.
- אלמודובר זה גם ארכיטקטורה, כמובן. בדרך כלל זו הארכיטקטורה של מדריד (ולפעמים גם ברצלונה והאיים הקנריים). הנה קליפ שמגיש את מיטב הפנינים האדריכליות של בירת ספרד, ויש לא מעט כאלה, דרך המצלמה של אלמודובר. מי שמכיר את העיר ייהנה להיזכר:
- אלמודובר זה גם עיצוב גרפי. בקליפ הקצר הבא מופיעות דגימות קצרצרות ממיטב הסרטים שלו, ואפשר להיווכח כיצד התבגר הבמאי מאז סרטיו המחתרתיים בתחילת הדרך ועד לסרט הנוכחי, אפילו בלוגו של שם הסרט:
