הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
קשה לי להתייחס אל גלעד שליט כאל גבר חתיך הורס. סליחה, אני מתכוונת כמובן לילד חתיך הורס. החיוורון הטראגי שנכפה עליו, פני הבייבי פייס המבוישות והדיבור החרישי ודאי לא מצליחים להנפיק ממנו את אותו בישום משכר שנודף בדרך כלל מגברי אלפא כוחניים ועמוסי חוט שדרה. ועדיין, בימים האחרונים קשה שלא לחשוק בו. משהו בהבנה שהבחור הדקיק והנערי הזה הצליח לשרוד יותר מחמש שנים בשבי החמאס, הופך אותו לחתיכת פצצת מין מתקתקת. כן, היא אומנם לא הוסיפה לו בריאות, אבל אין ספק שחוויית השבי עטפה את גלעד שליט בכמויות בלתי מבוטלות של סקס אפיל.
התופעה הזו עתיקה ומוכרת - אובייקטים תמיד הופכים לנחשקים יותר כשהם מצליחים לתפוס את תשומת הלב הציבורית. משמימים או כעורים ככל שיהיו, אם הם מספיק מעניינים בשביל שמישהו ידפיס אותם באלפי עותקים, הם מספיק מעניינים ויפים בשבילנו. וגלעד לא היה האובייקט התמוה היחיד שנהנה מאור זרקורי החזרה מהשבי. עוד בטרם חדר עלם החמודות הנחשק ביותר בישראל אל גבולות ארצנו, כבר נצצה באור יקרות החולצה שלו - אותו פריט מונומנטלי שעמו החליטו פאשניסטות החמאס להחזיר לנו את הילד.
ניתן לשער שאפילו ויוויאן ווסטווד מודל 71 לא היתה מצליחה להנפיק אקזמפלר כל כך איקוני תחת כפות ידיה. אלוהים יודע מה עבר בפדחתו של המעצב (ואני מנסה להיאחז נואשות באמונה שמישהו באמת חתום על מפעל החיים הזה), כשהחליט לרקוח פריט שעשוי מבד משובץ, פאנל גב שחור שגולש לכתפיים וצווארון אסירים בשחור ולבן. באמת, אין קלישאה עזתית שלא נזרקה לתוך קלחת האאוטפיט של חינגת השחרור הזו.
אח, אלו בדיוק החומרים מהם מורכב רגע שיק אייקוני בלתי צפוי ובלתי סביר בהחלט. שלא במפתיע, במהרה התחילו להתגלגל לכותרות כתבות שמספרות על הפיכתה של החולצה ללחמנייה חמה ונחשקת במיוחד ברחובות עזה. לפלשתינאים בהחלט יש חוש הומור מיוחד.
כן, בשביל להפוך לסיפור הצלחה, או לפחות לקטוף נתחי עיתונות מרשימים, אין לפריטי לבוש צורך אמיתי להיות אסתטיים במיוחד – כל מה שהם צריכים זה להתלבש על הדמות הרלוונטית ביותר באותו הרגע. ואף מילה על הכובע המטופש ההוא של דפני ליף.
לא מעט פריטי לבוש כעורים להחריד הצליחו לטפס במהלך השנים לדרגה איקונית רק בגלל שחשיפת היתר אליהם הפכה אותם בסופו של דבר למגניבים. משהו בסגנון: "אם אי אפשר להביס אותם - נלבש אותם".
הגבול בין מכוער ליפה הוא דק, ולפעמים בשביל לעבור אותו צריך לא רק החלטה של טרנדולוגים מושחזים, אלא רגע היסטורי מעניין, דמות מעוררת השראה ומסקרנת או סיטואציה חד פעמית, שיכולים להפוך אפילו את פגעי האופנה הקשים ביותר ליציאות חד פעמיות ומעוררות השראה.
בכלל, נדמה שתחומי אקטואליה כמו בטחון, עסקים ופוליטיקה מצליחים תמיד לספק לנו רגעים מתוקים מפז של שיק אמביוולנטי. החיטוט בציציות הסטייל של גיבורי התרבות והבידור שלנו הוא מובן מאליו, שהרי סך חלקי הצלחתם נמדד תמיד גם בדימוי ובלוק שלהם ולא רק בכישרון, אבל נדמה שהרבה יותר דחוף לנו לחפש רגעים כאלו אצל האנשים שאמונים על בניית הערכים הקיומיים וסדר היום הציבורי שלנו.
כן, אנחנו עד כדי כך שטחיים. ועם זאת, ממש לא מדובר בתופעה שניתן לנכס אך ורק לשנים האחרונות, הידועות בחיבתן לעיסוק בחיצוניות. כבר בשנות ה-70 הצליחה ראש ממשלת ישראל להעניק לגיטימציה טרנדית לפריט בלתי סביר בהחלט. "נעלי גולדה", אותן נעלי קופסה אורתופדיות, חסרות צורה ומגושמות שליוו את אשת הברזל המקומית במסעותיה הפכו במהרה לסמל ובשנים האחרונות אף זכו לתחייה מחודשת בידי מעצבים, שהפכו את הלוק חמור הסבר לטרנד לגיטימי.
גם אנשי העסקים שלנו כבר מזמן לא מצליחים לשחק בשקט את המשחק הכלכלי האפרפר, וגם הם יורקים בפרצופינו פריטים שמצליחים לעורר יותר השראה ולקבוע טרנדים לא פחות מעורכות האופנה המצמיתות. אחד כזה הוא למשל מארק צוקרברג. כמיליונר נובורישי שאכל מעט יותר מדי כאפות בחייו, אין לו לצוקרברג דרך נפלאה יותר לחגוג את העובדה שכולו ביזנס ואפס בולשיט, מאשר לצאת לכל מקום בכפכפי אמבט אייטיזיים של אדידס.
כן, כפכפי הכאפות הגדולים האלו, שנחשבו למוקצים עד כדי בלתי חוקיים, הצליחו להפוך בעזרתו האדיבה של צוקרברג, ובאמצעות הסקס האפיל של הגיק שיק המופצץ בממון שלו, לאחד מהטרנדים החזקים של הקיץ האחרון. ועוד בצבעי ניאון מוטרפים.
ככלל, אנשים שיכולים להרשות לעצמם לזרוק זין מצליחים במקרים רבים לספק הרבה יותר רגעים איקוניים מאשר פאשניסטות מודעות ומיוזעות כמו אפרת גוש. קשה לשכוח את הסערה שחוללה ג'ודי ניר מוזס שלום בהתעקשות שלה להגיע לאירועים רשמיים ומעונבים ביותר, מתפקעים בשועי המדינה ומיטב הצמרת הכלכלית-בטחונית של ישראל, על פק"ל ג'ינס. ג'ודי יכולה להרשות לעצמה להיראות בציבור איך שמתחשק לה, מה שהופך את זריקת הזין הקז'ואלית שלה לאיקונית, ואין ספק שהיא גם תרמה לא מעט לשובו של טרנד הדאבל דנים.
אגב, לפעמים בגד אפילו לא חייב להיות סתם כעור בשביל להפוך לאייקון תמוה. כשהסיטואציה מספיק מסעירה, אנחנו אפילו לא ממש חייבים לראות אותו. זוכרים את שמלת הגאפ הכחולה נוטפת הזרע של מוניקה לוינסקי? "השמלה יכולה להימכר תמורת מיליון עד שני מיליון דולר", טען אז גארי זימט, מנהל של אחד מאתרי מכירות האספנים הגדולים. "מדובר בפריט הלבוש המיוחד ביותר בהיסטוריה של הנשיאות האמריקאית במאה ה-20", הוא הוסיף, ולא בציניות. חשיפת השמלה היוותה נקודת מפנה בחקירת הפרשה, משום שעד התגלית המרשיעה הכחיש קלינטון שקיים יחסי מין עם האישה הזאת.
אבל למה להתרחק עד הבית הלבן כדי להבהיר את הנקודה, כשממש מתחת לאף שלנו התרחשה פרשיית רחל יעקב, 60, עובדת משק הבית של שרה נתניהו, שנקראה בידי אשת ראש הממשלה לצחצח עבור בעלה מספר זוגות נעליים. כשהגברת נתניהו גילתה שהעובדת החליטה לצבוע אותן, החלה מסכת זעקות שבר מיס פיגיות שנחתמו במשפט האלמותי - "אבל אלה נעליים איטלקיות, איך תוכלי לקנות לי?"
ואם כבר מדברים על נעליים שתעו במרחב ונחתו היישר לדרגת אייקון, האם גם אתם הספקתם להניח את טלפיכם על עותק של נעלי בוש?
