איור: רונית מירסקי

 

אני חושב שאני אחד האנשים הבודדים שעדיין נפעמים מקלות התעבורה בזמננו.

איכשהו אני עדיין נרגש מהאפשרות לקום בבוקר, לעלות על רכבת, לרדת בפריז, לעשות קניות בחנויותיה השוות, לחזור באותו הערב ללונדון - והכל בלי לבזבז שעות על המתנה בשדות תעופה או על נסיעות מיותרות משדה התעופה למרכז העיר ובחזרה.

מצחיק לציין, שלמרות הזמינות של האפשרות הזאת, אנחנו בלונדון כבר די הרבה חודשים ועדיין לא יצא לי להגיע לפריז. מוזר, לא? ועוד יותר כשמדובר בקונדיטור, שפריז היא מקום עליה לרגל עבורו.

מצד שני, אמנם לא הגעתי אל מעבר לתעלה שממזרח לאי הבריטי, אבל הקלות התחבורתית הזאת הביאה אותי אל מעבר ל"שלולית" שממערב לאי הבריטי.

 

בראנץ' תאילנדי, סנדביץ' קמבודי

כבר די הרבה זמן ידעתי שא', חברי הטוב מישראל, מתכנן לטוס לארה"ב בענייני לימודים - ושהוא מתכוון לבקר אצל ש', חברי הטוב מישראל (יש יותר משניים), שגר עכשיו בניו יורק (בעצם כבר יותר מדי זמן). היות שידעתי שזה יקרה, מדי פעם נכנסתי לאתרי השוואת מחירי טיסות והשתעשעתי ברעיון שאצטרף לביקור של סופשבוע. מתברר שטיסה מלונדון לניו יורק אמנם ארוכה יותר מגיחה לפריז, אבל עולה קצת פחות מטיסה לישראל. בדיקה מקבילה ביומן שלי הראתה שיש לי אפשרות לבצע גיחה שכזו, והודעתי לשני החברים שאני מצטרף לסופשבוע של קולינריה ניו יורקית.

היות שש' נהנה מאוכל לא פחות ממני (אם לא יותר), והיות שהוא מכיר את סצינת האוכל בניו יורק פי אלף טוב ממני, הטלתי עליו את משימת הרכבת הלו"ז התזונתי שלנו.

ביום שבת בבוקר הלכנו למסעדה תאילנדית בשם קיטיצ'אי, שמגישה ארוחות בוקר מושחתות המכונות Liquid Brunch. הסיפור עצמו די פשוט: בוחרים מנה מהתפריט, שהוא כל-אמריקאי אבל עם טוויסט תאילנדי (למון גראס פה, או קארי צהוב שם); לצד המנה שנבחרה מוגש קוקטייל אחד לבחירה (מימוסה, לדוגמה), והמלצר החביב דואג לחזור ולמלא את הכוס בכל פעם שהיא רק מתקרבת למצב ריקני.

לא רע לפתוח ככה את שבת בבוקר...

בשבת בערב, בדרך למועדון כלשהו שאני לא זוכר את שמו, עצרנו במשהו שנראה כמו כוך לא ברור בקיר, אבל התברר כסנדביצ'יה קמבודית, נאם פאנג שמה, שאתרי אוכל רבים דירגו אותה כמצטיינת במיוחד. אכלנו סנדביץ' שהיה כל כך טעים, שאני לא יודע איך זה שעדיין לא מצאתי את הגרסה המקבילה שלו בלונדון (משום מה יש כאן בעיקר באגטים וייטנאמיים בתור נציגות דרום מזרח אסיה).

 

גלידה על ברולה בטטה בצ'יקלישס (צילום: wEnDaLicious, cc)
גלידה על ברולה בטטה בצ'יקלישס (צילום: wEnDaLicious, cc)

 

ולמנה עיקרית: קינוח

אבל העיקר, מבחינתי, היה הקונדיטוריות השוות במיוחד. שתיים מהן היו מקומות של עלייה לרגל, בעיקר כי ש' סיפר לי עליהן, וקראתי עליהן די הרבה עוד לפני שהגעתי לניו יורק.

הראשונה היתה סוג של חגיגה. צ'יקלישס היא מסעדה שהיא קונדיטוריה, או להפך. החנות הקטנה, שמכילה רק כמה שולחנות בודדים, מגישה ארוחה שלמה של קינוחים: הסועדים בוחרים את "המנה העיקרית", ובהתאם לה מוגשות גם מנה ראשונה ומנה אחרונה - וכולן כולן הן בעצם מנות אחרונות (מה שמעמיד את המונח העברי בסימן שאלה). הזמנו ארבע מנות (לשלושה אנשים, כן?) כי היו ארבע מנות בתפריט של אותו היום (התפריט משתנה כמעט מדי יום), וחשבנו, בעיקר אני, שזו תהיה טעות לא לדגום את כולן. בעודנו מתענגים על מנות הפתיחה שהגישו לנו אמרנו לעצמנו שבטח רוב האנשים מזמינים מנה אחת פחות ממספר הסועדים, ולא להפך.

כשהשפית הגישה לנו את המנות "העיקריות" חברי היקרים הסגירו אותי, וסיפרו לה שגם אני קונדיטור - רק ביבשת אחרת. היא חייכה אלינו בנימוס ואמרה שהיא תיארה את זה לעצמה, בעיקר לפי מספר המנות, אבל גם לפני הדרך שבה בחנתי כל מנה ומנה.

יצאנו לדרכנו שבעים ונינוחים, עם קצת צרבת בגרון ושיר גדול בלב, וחיפשנו מקום לנוח קצת, כדי שנוכל לחזור ולנשום כמו שצריך.

 

יש גם גלידה בטעם החלב-של-הקורנפלקס-שנשאר-בקערה. עוגה במומופוקו מילק בר (צילום: Rachel Kramer Bussel, cc)
יש גם גלידה בטעם החלב-של-הקורנפלקס-שנשאר-בקערה. עוגה במומופוקו מילק בר (צילום: Rachel Kramer Bussel, cc)

 

טעמים שאי אפשר לתאר במילים

המקום השני שאליו עלינו לרגל הוא מומופוקו. בעצם, לא למומופוקו, אלא למומופוקו מילק בר. בקצרה אספר שהאבחנה חשובה, כי דיוויד צ'אנג, השף שמאחורי המקום, עומד בראש קבוצת מזון שלמה שנקראת מומופוקו. הקבוצה מפעילה מסעדות בניו יורק, סידני וטורונטו (מתי בלונדון??), שחלק מהן זכו לשבחים ותארים (אחת מהן מופיעה ברשימת 50 המסעדות הכי טובות בעולם), וגם שלושה מילק ברים בניו יורק.

בסניף שש' לקח אותנו אליו הגישו את הפורק באנז (סליחה, אבל באנגלית זה נשמע יותר טוב) המפורסמות של המקום. בתור אוכל זה חביב - לחמניות מבצק מאודה ממולאות ברוטב כלשהו, ירקות ונתחי צלע חזיר טעימים - אבל אותי עניין הקינוח יותר מהכל. במילק בר מגישים כמה הפתעות מקוריות, שגרמו לי לחשוב על איך אני מביא את זה אתי ללונדון, או איך אני חוזר לניו יורק בהקדם. קודם כל אכלנו טראפל של עוגת יומולדת, שזה משהו בין עוגייה לכדור שוקולד לעוגת יומולדת של ילדות, אבל אפוי באופן כזה שגם קצת מזכיר את בצק העוגיות שבתוך גלידת בן אנד ג'ריס. אין לי כל כך אפשרות אחרת לתאר את המעדן הזה, אבל זה היה כה מפתיע, שלקחתי עוד שניים לדרך (בתקווה להחזיר אותם אתי, למרות שבסוף, כמובן, הם לא שרדו את ההמתנה).

אחר כך אכלנו גלידה אמריקאית בטעם החלב-של-הקורנפלקס-שנשאר-בקערה-אחרי-שנגמרו-כל-הדגנים. אני לא יודע מי עלה על הגאוניות הזאת - אבל כשחושבים על זה, חלב מתקתק עם קצת שאריות של טעם דגנים הוא הדבר הכי טעים שיש. אני יכול לחשוד שמדובר בצ'יריוז, אבל זו ספקולציה פרטית שלי. אה, וגם מוכרים את החלב ככה, כמו שהוא, בבקבוק זכוכית למזכרת...

יפה בניו יורק. האמת שאפילו יפה מאוד. יפה, ומעניין, וגדול, ומרגש, ומפתיע. אבל אולי מפני שפיתחתי נאמנות לעיר הבירה הבריטית, ואולי כי כבר פשוט התרגלתי אליה - שמחתי מאוד לחזור. כי אולי יפה בניו יורק, והיא מחדשת (קולינרית) הרבה יותר מלונדון, אבל כאן האנשים יותר אדיבים - אז, לפחות לי, הייאוש אכן יותר נוח.

היות שזוגתי שתחיה נשארה בודדה בחושך ובקור הלונדוני (או הוורשאי, תלוי את מי שואלים), הבאתי לה מבחר הפתעות מהתפוח הגדול, כולל מתכון לבראוניז-כל-אמריקאיים.

 

ChikaLicious, 203 East 10th Street, New York, NY, 10003

Momofuku, 251 East 13th Street, New York, NY, 10003

 

 

בראוניז

צילום: רונית מירסקי

 

מרכיבים 

100 גרם חמאה

250 גרם שוקולד מריר

400 גרם (2 כוסות) סוכר

5 ביצים

150 גרם (1 כוס ועוד 1 כף) קמח

קורט מלח

 

אופן ההכנה

1. מחממים את התנור ל-180 מעלות. מניחים נייר אפייה בתבנית מלבנית בגודל 20X35 ס"מ.

2. שמים את החמאה בקערה בינונית וממיסים במיקרוגל עד שהיא מתרככת אך עדיין לא נוזלית.

3. מוסיפים לקערה את השוקולד, וממשיכים להמיס במיקרוגל בהדרגה - מחממים 30 שניות, מערבבים, וחוזרים על החימום והערבוב עד שהשוקולד נמס לחלוטין.

4. מתקינים במיקסר את וו הגיטרה. שמים בקערת המיקסר את הביצים והסוכר, ומקציפים היטב - עד לקבלת תערובת תפוחה ובהירה.

5. מנמיכים את מהירות המיקסר, מוסיפים את תערובת החמאה והשוקולד, וממשיכים לערבב עד שהתערובת אחידה.

6. מוסיפים מחצית מכמות הקמח והמלח ומיד לאחר שהם נבלעים בתערובת מוסיפים את המחצית השנייה. מעבדים רק עד שהתערובת אחידה. חשוב לא לערבב יותר מדי, כי הדבר יפגע במרקם של הבראוניז.

7. יוצקים את התערובת לתבנית. אופים כ-20 דקות, עד שקיסם הננעצץ במרכז העוגה יוצא לח, עם מעט פירורים מוצקים.

8. מוציאים מהתנור. לאחר שהבראוניז מצננים לחלוטין חותכים לקוביות.