הדפסה
לכתבה באתר
שלום גלעד,
אנחנו לא מכירים. כלומר, אתה לא מכיר אותי , אבל אני מרגישה, כמו כל עם ישראל, שנפגשנו כבר. שהרי אני יודעת את סיפור חייך עד אותו יוני אכזרי בשנת 2006. ביקרתי לא פעם בחדרך דרך כתבות וצילומים. למדתי להתיידד עם משפחתך עם כל יום שעבר.
והנה, אתה חוזר.
אני מודה, אני סקרנית מאוד לדעת מה עבר עליך שם, אך מקווה שהתקשורת תניח מחיבוק הדב שלה עד שתרגיש בבית.
בתקופה כזו של חשיפה דיגיטלית בלתי פוסקת, אתה היחיד שנשאר קפוא בצילום אחד, בקלטת וידאו אחת. אני מסתכלת על האלבום הפרטי שלי, על התמונות שהופעתי בהן בחמש השנים האחרונות: סמוקה עד קצה אוזניי ביום חתונתי. חנוטה במעיל כבד בחופשה בחו״ל. מלאה בגאווה בסיום לימודיי. תמונות, אתה יודע, הן דרך נהדרת לשמר רגעים וזיכרונות. אני מניחה שאתה רוצה לשכוח את השנים שעברו עליך.
"הנה באתי הביתה" בביצוע דנה ברגר ואיתי פרל
בטח כולם ירצו להיות הראשונים לספר לך עד כמה העולם השתנה, ושרוב בני גילך יכולים לחלוק עם העולם איפה הם ומה הם עושים. אתה לא צריך לעשות את זה. אנחנו יודעים, לצערי, מה עשית בחמש השנים האחרונות.
אני מאחלת לך שתתאקלם בבית במהרה. חג עכשיו. מצפה הילה מצפה לשובך עם סוכות, שלטים ואהבה רבה. אני מקווה שתוכל להגיע הביתה במהרה, לשטוף ממך חמש שנים נוראיות ולהתחיל בחייך בתור גלעד שליט -- לא רק סמל לאומי, אלא הבן אדם שעומד מאחוריו. אני מאחלת לך שתוכל לייצר הרבה זכרונות ורגעים חדשים וטובים, שירככו ולו בקצת את החוויה הארוכה מדי הזו שלך.
ברוך שובך.
נועה ליברמן פלשקס