באחד מערבי החג באו חברים. הילדים שיחקו ואנחנו דיברנו. בעקבות הסרט המעניין גוגל בייבי, שזכה לאחרונה בפרס האמי (!) שוב עלתה השאלה האם פונדקאות במדינה מתפתחת עבור זוג מבוסס מהעולם הראשון זה ניצול או לא.

השתדלתי להישאר בשיחה תוך כדי פזילה קבועה הצידה, לוודא שהבכירה והאורחת שלה לא מתסכלות את הנסיך יותר מדי. זה בדיוק מה שקרה: ההצקה לקטן הפכה להיות הבילוי של שתי הגדולות, ממרומי ארבע וחצי שנותיהן. היה מצב כזה בדיוק בפפה, אמרתי לבחור, שבהה בי בחוסר הבנה. פפה פיג, אמרתי לו, הסדרה?

תקשיבי, הוא ענה לי בצחוק גדול, את קרועה. מה פפה?

ובאמת זה נכון. עולמי הפנימי נחשף והתברר שסדרה בריטית על משפחת חזירונים משפיעה עלי כל כך, עד שמצבים בעולם האמיתי מזכירים לי דברים שראיתי שם.

 

  (צילום: חגי מירום)

 

הביטלס יחלקו את ירושלים

מיד התיישבתי לכתוב פוסט על ספר אמנות. "מחתרת הגרפיטי של תל אביב", של המעצב חגי מרום.

גרפיטי הוא אהבה ותיקה שלי (כצופה בלבד; מעולם לא ריססתי). השילוב של החתרנות המסויימת שהוא מציע עם המיידיות של המסר מושך אותי. גרפיטי חייב להיות מיידי, אפילו בוטה. לעבודת גרפיטי אין סיבה להניח שמישהו יעצור מהליכתו כדי לפענח אותה. חווים אותה תוך כדי.

וגרפיטי הוא גם מצחיק, שזה מעולה כי נהוג לחשוב שלמי שיש אידיאולוגיה אין הומור. בתור פמיניסטית אני מכירה מצויין את ההנחה הזאת. אבל הגרפיטי הוא שנון, עוקצני, נונסנסי. הביטלס יחלקו את ירושלים. הסמים מחקו לי את ה... נו... וכיתוב מתחת לתמונה של הרצל: לא רוצים, לא צריך.

ברחוב שהולך ונכבש בידי מסרים פרסומיים, ממומנים, ממותגים, הגרפיטי הם הבלחות של יצירה מקורית. בגלל זה הפריע לי שמופיעים בספר גם גרפיטי של גורמים מסחריים לגמרי כמו סאבלימינל. במקרה שלו, הריסוס נראה לי יותר כמו השחתת המרחב הציבורי.

 

  (צילום: חגי מירום)

 

הברווז עדיין אופטימי

אבל מאות הדימויים שיש בספר הם אמנות רחוב אמיתית וחגי מרום הצליח לפגוש ולראיין כמה מהאמנים, ששומרים בדרך כלל על אנונימיות מוחלטת. גם כאן הם מתראיינים רק בשם האמנותי שלהם ומספרים בקיצור על היצירה שהיא זמנית בהגדרה, בת חלוף עם הגשם. למרות הזמניות, יש בספר כמה מכרים ששרדו מזמן ממש, כמו רייב נגד הכיבוש והברווז של דודו גבע, שעדיין אופטימי. לתל אביבים ותיקים, בעיקר כאלה שמכירים את מרכז העיר ודרומה, הדפדוף הוא כמו ערב שקופיות מטיול בשכונה. למי שהיתה פעם בחורה עירונית סקרנית מפלורנטין והפכה לחללית אם בפרברים זה קצת ד"ש מנעורייך.

יש משהו מוזר בהעברת האמנות המחוספסת הזאת לפורמט של אלבום אמנות מכובד ובכל זאת, זה עובד. ההרגשה העוקצנית עוברת היטב גם בדפי כרום בפורמט מהודר. הרדיקליות מקבל כבוד בלי להתברגן. אם נסגר פרק, לפחות יש כאן הזדמנות לאצור אותו לנצח (כמעט).

 

  (צילום: חגי מירום)