לונדון בסתיו: עלים, תפוחים וטארט טאטן נפלא

איור: רונית מירסקי

היה לי ברור שברגע שאספר לכולם על מזג האוויר הנהדר שליווה את השבועות האחרונים שלנו יבוא מרפי, ויחיל את החוק שלו גם על מזג האוויר. טוב, נו, אולי זה לא באמת מרפי, אלא עונות השנה שבמצב כזה או אחר נותנות את אותותיהן. כך או אחרת, הסתיו הגיע - ביג טיים.

בימים הראשונים עוד אפשר היה להתבלבל. כשהתעוררתי בבוקר השמים היו בהירים, הבית עדיין חמים, ואנשים לבושים באופן קייצי נראו ברחוב. חיברתי בין שלושת הדברים, והסקתי שהקיץ עדיין אתנו והתארגנתי בהתאם. אבל אז, אללי, פתחתי את הדלת ויצאתי אל הרחוב. כמה טיפשי מצידי להסיק את המסקנות האלה. הרי שמים בהירים ושמש יש גם באתרי סקי בגובה מיליון מטרים, וזה לא סימן לחום; הבית חמים כי זה טיבו של בית, כך לפחות אני מקווה; ואנשים אחרים שלובשים עדיין בגדי קיץ זה או לונדונים שלא ממש מתרגשים מהטמפרטורות הנוכחיות או מטומטים כמוני שראו אחרים לובשים בגדים קצרים. וכן, יש לי אפליקציה בטלפון שאומרת מה מזג האוויר בעיר שלי, ואפילו כזו שאומרת מה מזג האוויר באזור שלי (לפי המיקוד). ולא, לא טרחתי לבדוק אותן. וכן, אני מבין שזה מקור הבעיה שלי. אבל ככה זה, אין מה לעשות. לפחות לא חזרתי על אותה טעות פעמיים.

צילומים: רונית מירסקי

אחרי כשהבנתי שהטמפרטורות יורדות שמתי לב שסימנים אחרים של סתיו כבר מופיעים מסביבי. קודם כל העלים שנושרים, בצבעים עזים, ומתקבצים בצדי הכבישים והמדרכות. אני משער שמטאטאי הרחובות ממש לא אוהבים את מי שחשב שזה יהיה רעיון טוב לנטוע עצים שנושרים בצורה כזו. קצת מזכיר לי את העניין עם הפיקוסים המופרים בתל אביב. ומוזר שישר חשבתי על תל אביב - בעיקר כי, כמו שברי סחרוף אומר, בתל אביב אין סתיו.

ואיך בכלל אפשר לכתוב על סתיו אם לא באמת מכירים את העונה הזאת? העונה שלא קיימת בישראל, אלא רק בבתי הספר שבישראל. ואילו כאן, בניכר, הסתיו מרהיב ומרגש וקסום. ופתאום כל הסצינות מהסרטים שבהן רואים שחקנים מתעטפים במעיל הארוך שלהם הופכות ליומיומיות. ומשהו משתנה באנשים, שנדמים כמו מתכוננים לקראת שנת חורף ארוכה, עד הקיץ הבא, שבו יוכלו שוב לצאת אל אור היום (תרתי משמע, בעוד כמה שבועות יהיו פה מעט מאוד שעות אור).

בין תופעת סתיו אחת לאחרת פיתחתי שני תחביבים שקשורים לעלים: האחד הוא ללכת בין ערימות של עלים, בעיקר אלה שכבר לא רואים את הנעליים דרכן; והשני הוא לאתר עלים שנדבקו לאספלט של הכביש וכבר הפכו לחלק מהכביש עצמו, כך שיזכו להישאר עוד קצת זמן בסביבה.

ובין לבין פתאום שמתי לב שלא רק שמבחר התפוחים גדל, ולא רק שהמבחר גדל, אלא שפתאום התפוחים הופיעו בחזית החנויות והשווקים. מתברר שתפוחים אפשר אמנם להשיג כל השנה, אבל העונה שלהם היא עכשיו, בסתיו האנגלי. כשביררתי עוד קצת על מקומם של התפוחים בתרבות האנגלית, למדתי שלא רק שיש כאן מגוון הרבה יותר גדול של תפוחים מאשר בישראל, אלא שגם לנסיך צ'ארלס יש כל מיני מטעי תפוחים (שהם אחד ממקורות ההכנסה שלו) - ושבתקופה זו של השנה אפשר לזכות באפשרות להשתתף בימי קטיף מלכותיים.

למרות כל מה שכתוב לעיל, הסימן הברור ביותר שקיבלתי לבואו של הסתיו היה יום הולדתה של זוגתי - שהתקרב והלך בצעדי ענק.

לקראת התאריך הזמנתי מקומות במסעדה שכבר הרבה זמן אני קורא עליה ביקורות טובות והמלצות, Galvin at La Chapelle. לאחים גאלבין יש ארבע מסעדות בלונדון, כל אחת בעלת אופי שונה - אך כולן (כך כתוב באתר) מגישות גרסה מודרנית לאוכל צרפתי קלאסי. האוכל אכן היה מדהים - גם בצורה ההגשה וגם בטעם. לראשונות הזמנו שתי מנות: ריזוטו עם אגוזי מלך בתחמיץ (שהיה עשוי לעילא ולעילא, והנגיסות החמוצות שהורגשו לעיתים הפתיעו כל פעם מחדש); ומרק דלעת עם גבינה ופטריות (שהוגש על ידי שני מלצרים: הראשון הניח על השולחן קערת מרק שבה רק התוספות, והשני מזג את המרק לקערה).

לעיקריות הזמנו ניוקי עם עשבי תיבול, שהיו נימוחים להפליא; ופילה של ברבוניה (Red Mullet), שהיה טעים - אבל התגמד לעומת הרוטב הנפלא שבו הוא שחה. ועכשיו לקינוחים, הו הקינוחים. הזמנו סופלה של פטל שחור, שהיה נטול שוקולד אבל תפוח במידה - וכשהוגש לשולחן, המלצר פילח אותו ויצק עליו רוטב של פטל שחור. בצדו השני של השולחן נחת טארט טאטן - שהיה המדהים ביותר שאכלנו בחיינו (ואכלנו כמה): לא מתוק מדי, קרמלי למדי עם בסיס מבצק עלים פריך.

לצערנו לא הצלחנו לצלם את המנות, כי המסעדה היתה חשוכה למדי, ובהזדמנות זו אני מבקש להביע את מחאתי בעניין בפני בעלי מסעדות: גם קשה לבלוגרים לצלם, גם קשה לאנשים מבוגרים לקרוא וגם זה לא נותן כלום. בחייאת, אל תהיו קמצנים עם הדימר.

היות שבסיבוב הקניות האחרון ממילא הצטיידתי בתפוחים נהדרים שהתכוונתי לאפות אתם משהו, החלטתי לעשות כמה ניסיונות בהכנת טארט טאטן. הגרסה הזאת היא שילוב של כמה מתכונים, ובעיני היא המוצלחת ביותר.

טארט טאטן

מרכיבים

800 גרם תפוחי עץ

מיץ מלימון אחד

200 גרם (1 כוס) סוכר

50 גרם חמאה חתוכה לקוביות

1 חבילת בצק עלים עם חמאה (נמכר בכל רשתות השיווק)

אבקת סוכר

כלים מיוחדים: מחבת בקוטר 24 ס"מ שאפשר להכניס לתנור או תבנית פאי מפיירקס בקוטר 24 ס"מ

אופן ההכנה

1. קולפים את תפוחי העץ, חותכים אותם לרבעים ומנקים מהליבה. מניחים בקערה, יוצקים עליהם את מיץ הלימון ומערבבים היטב, כך שכל התפוחים יירטבו.

2. מכינים קרמל: שמים במחבת (או בתבנית) כמות קטנה של סוכר, כך שהוא יכסה את התחתית בשכבה דקה ואחידה. מניחים את המחבת על הכיריים מעל להבה בינונית ומקפידים שלא לערבב את הסוכר, אלא רק לנער אותו מדי פעם. כשכמות הסוכר הראשונית נמסה מוסיפים עוד קצת מהסוכר, וממתינים עד שיימס. חוזרים על הפעולה עד שכל הסוכר בתבנית הפך לקרמל בצבע חום-ענברי כהה (חשוב שהקרמל לא יהיה בהיר מדי, כי אז הוא יהיה מתוק מאוד וייחסר את טעמו המובהק; אבל גם לא כהה מדי, כי אז יישאר טעם מריר של סוכר שרוף).

3. מוסיפים למחבת את החמאה ומערבבים היטב (זהירות: היא עלולה להתיז) עד שהיא נבלעת בקרמל.

4. מסירים מהאש ומסדרים במחבת את רבעי התפוחים בצפיפות. אם נשארו עוד רבעים שאין להם מקום חותכים אותם לחתיכות קטנות יותר ודוחפים בין התפוחים.

5. מחזירים את המחבת לכיריים ומבשלים 10-5 דקות, עד שחלקם התחתון של התפוחים צבוע בקרמל, וחלק מהתפוחים הופכים לשקופים. מסירים מהאש ומצננים כחצי שעה (אפשר גם לצנן לחלוטין ולשמור מכוסה במקרר כ-12 שעות).

6. מחממים את התנור ל-180 מעלות.

7. מניחים את בצק העלים על משטח העבודה ובוזקים עליו אבקת סוכר (שמחליפה את השימוש בקמח). מרדדים את הבצק לעובי של כ-1/2 ס"מ. חותכים עיגול בקוטר 28 ס"מ (הבצק יתכווץ קצת אחרי החיתוך) ומניחים על התפוחים. תוחבים את קצות הבצק בין התפוחים לשולי המחבת.

8. אופים 40-30 דקות, עד שפני הבצק שחומים והוא פריך למגע. מצננים כ-20 דקות.

9. מניחים צלחת גדולה על המחבת, ובתנועה מהירה הופכים את המחבת. אם נשאר איזה רבע תפוח סורר שדבוק למחבת - מחזירים אותו במהרה אל חבריו.