אין כמעט דיון על עיצוב מודרני שבו לא מוזכרת כורסת הלאונג' שעיצבו ריי וצ'רלס אימס ב-1956. הכורסה של בני הזוג האמריקאים - שיצרו רהיטים מודולריים שמשלבים חומרים וטכנולוגיות מתקדמות לשעתן לצד נוחות ואלגנטיות - הפכה עם השנים לסמל לקדמה, לאנינות ולאיפוק בעיצוב.

 

(כורסת אימס במלוא הדרה)

השאלה היא איך קרה שכורסה שעוצבה לפני 60 שנה היא סמל למודרניות? ומהי בכלל מודרניות - האם מודרניות היא עכשוויות? האם מודרניות היא קידוש הפונקציונליות והקדמה הטכנולוגית?

כך או כך, הכורסה של אימס מזמן אינה מודרנית, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא דווקא העובדה שכבר שנים היא חלק מהתצוגה הקבועה של המומה - המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. כלומר, אין ספק שמדובר באייקון עיצובי, אבן דרך בתולדות העיצוב המודרני, אבל בעל רלוונטיות מוגבלת. הרלוונטיות יכולה להתמצות בציווי: כך צריך להיראות בית מאופק ומודרני.

(סלון לחובבי אימס מושבעים)

(סלון בדירה ישראלית, הפעם עם הגרסה הלבנה. צילום: שי אדם)

זה כמה שנים שעולם העיצוב מדשדש במקום, ומתייסר על כך. לא צומח משהו חדש, מטלטל, שונה. כדי שהחדש יפרוץ צריכה לקום תנועה שמגחיכה את העבר. מרטין באס, מעצב הולנדי צעיר ובועט, שעבודותיו נעות על קו התפר שבין עיצוב לפיסול, נגע בזה כשרהיטים ששרף ושינה את מראם הפכו לאייקונים עיצוביים. אך גם עבודתו לא הבשילה לאמירה סוחפת יותר. אולי הוא כלל לא ביקש לשקץ את העבר.

(אחד הרהיטים השרופים של מרטין באס. צילום: Maarten van Houten)

לכל תנועה שהציגה אלטרנטיבה רדיקלית לקודמתה היתה אמת חזקה מספיק כדי לבטל את העבר, והיו לה הביצים לטעון שדור ההורים טועה. איני טוען שדור ההורים טועה, ואני לא חושב שהכורסה של אימס רעה, אבל אני מאמין שצריך לגשת עם פחות כבוד לסמלים ולהעז להרגיז את ההורים.

עולם האדריכלות הצליח בכך: כשאנחנו מסתכלים על מבנה של פרנק גרי או של זאהה חדיד, אנחנו לא רואים באוהאוס ולא ניסיון לצטט מהקלסיקות. אנחנו כן רואים מבנה שמזיז את האמת טיפה הצידה. אין כאן טענה שבאוהאוס זה רע וחדש זה טוב – הטענה היחידה היא שהאמת והבון-טון צריכים גם להסתכל לצדדים.

(בית האופרה בבייג'ין, מאת זאהה חדיד. צילום: Christian Richters)

אם זה מבנה ציבורי, כדאי שיהיה טיפה נועז יותר מבניין לבן ורפרפת עצים. אם זה בית מגורים, הוא חייב להיות מתובל בעוד טעמים, כאלה החורגים מההיבטים האסתטיים-פונקציונליים. תרבותיים, למשל.

קסמה של עיר, ובזה אני חושב שהיא נבדלת מהכפר, טמון בריבוי האמיתות שבה. ערים, רהיטים וחללים, כשהם במיטבם, הם נוף נפשנו. כמונו, הם רבי פנים, רבי משמעויות, צפויים ובלתי צפויים. היופי והכיעור מתקיימים בהם בו זמנית, לפעמים בהרמוניה, לפעמים בסכסוך.

היינו רוצים חיים שנראים כמו בפרסומת – שיער בלונדיני, שיניים צחורות וילדים בלי כתמים. אבל כולנו יודעים כמה משעמם לפגוש אנשים מושלמים כאלה. מה גם שאם נוברים קצת בחיים שמאחורי הבלונד, מתברר שגם שם השביל המושלם בתסרוקת מסתיר נפש שסועה.

בית טוב, חלל טוב, עיר טובה – צריכים להכיל ולהראות את הפגמים הקטנים שבנפשנו; להיות סביבה תומכת לנפשנו הלא-מושלמת. על הכורסה של אימס יכולים לשבת רק היפים והאמיצים – הדוגמנים המושלמים מהפרסומת, אלו שאפילו הפסיכיאטר היה נרדם יחד איתם.