"כשנולדתי, היו בטוחים שקרה נס כי סבלתי מחוסר חמצן בלידה", מספרת סיגל שוורץ. "הרופאים אמרו למשפחה שלי שבדרך כלל במקרים כאלה יש פיגור שכלי או שיתוק מוחין והילדה שלכם ממש בריאה לחלוטין. רק כשהגעתי לגיל חצי שנה קבעו שאני עיוורת ולהורים שלי היה מאוד קשה".

"בשירות הלאומי חזרתי מהמרכז לעיוור (היום 'בית יעל') ואמרתי לאמא שלי 'איזה אמא רעה יש שם לילדה אחת, אפילו תפוז היא לא מרשה לה לקלף לבד'", היא נזכרת. "אמא שלי אמרה 'סיגי, תשמעי, כשמטפלים בבעיה צריך להסתכל על שני צדדי המתרס -- אמא זו אמא. את יודעת כמה קשה היה לי לתת לך לבשל או לשטוף כלים?! אבל ידעתי שאם אני לא אראה לך -- את לא תדעי".

שוורץ מלאת ההומור, שגדלה במסגרות רגילות וכל חייה עשתה כל מה שבאמת רצתה לעשות, חושבת שלכל אחד יש בעיה, אבל לא תמיד מבחינים בה מיד. "אצלי הבעיה בולטת, אצל אחרים לא רואים", ציינה וסיפרה על התסכול שחוותה כשאר ניסו להכיר לה באוניברסיטה רק נכים ("זה היה ממש עצוב"), על מאבקה לעצמאות ועל התמיכה לה זכתה מהוריה, גם כאשר נאלצו להתמודד עם ביקורת מהסביבה. "ההתמודדות שלנו היא לא באמת עם הבעיות שלנו, אלא עם איך החברה חווה אותנו".

כיום חיה שוורץ עם בעלה אבן בקדומים שבשומרון ושניהם עוסקים בתחום הריפוי. במשך שנים מעבירה שוורץ סדנאות, שמשלבות ערכים והומור. אחת מהן נקראת "לראות את האור בדרך אחרת". במסגרת הסדנה מספרת שוורץ את סיפור חייה ונותנת למשתתפים הזדמנות להיפתח אל השונה, להשתחרר מסטיגמות וללמוד דרכה על עצמם. 

לאתר מהות החיים