הדפסה
לכתבה באתר
עונת החגים כוללת הרבה תפוחים, ימי חופש, סלסלות שוקולדים מצויצות ואת המחויבות החברתית לארח ולהתארח בקצב תזזיתי, משימה שנעה על הציר שבין עונג לבין סיוט. רצף הארוחות המשפחתיות הוא הזדמנות לקחת צעד לאחור (אם אתם עדיין מצליחים לזוז אחרי כל הקניידלך והבונבוניירות) ולצפות בהרגלי האירוח שלנו. תשמעו, אנחנו שבט אקזוטי מרתק, אבל כדי לראות את זה צריך לשלוף את הראש מקערת החסה ולהסיר מהעיניים את חתיכות האורגולה שהוויניגרט הדביק לנו לריסים.
לא משנה אם המשפחה דתית או חילונית, אשכנזית או ספרדית, צפונבונית או פרברית, יש כמה תופעות נפוצות שמאחדות את בית ישראל: שולחן שכמעט כורע תחת העומס, פח מתפקע מניילון נצמד ומתבניות אלומיניום ששימשו לנשיאת המנות שהאורחים הביאו פן יחסר, שאריות אוכל שבשלב ראשון מקוטלגות לקופסאות פלסטיק ובשלב הבא מצטרפות אל החבר'ה בפח, ומארחים שמרוב קניות ובישולים כבר לא נשאר להם זמן וכוח להשתחל אל בגדי החג או לסרק את הפוני.
ולפעמים הארוחה נגמרת. אזי כולנו שרועים בזווית ששואפת ל-180 מעלות, אך תלויה בכמות הספות שבבית המארחים. הגפיים מפרפרות באוויר כמו היינו ג'וקים והפה מתקשה לייצר שיחה שמורכבת ממשהו יותר עמוק מהמהומים אקראיים. במצב כזה כל מה שנשאר לעשות הוא לאמץ אל חיקינו כוס תה או קפה, פרוסת עוגה (כי זה בא בסט ומי אנחנו שנשבור את הכללים) ולהשתדל להישאר ערים לפחות עד שנקרוס בתוך האוטו.
קייטרינג של אישה אחת
עכשיו, מה הקטע? אנחנו הרי לא עם טיפש. כולם יודעים שזה מוגזם. כולם יודעים שחבל לזרוק אוכל, בעיקר אחרי הקיץ המודע-חברתית האחרון. אף אחד לא רוצה לטפח בגופו מצבורי כולסטרול ומאגרי שומן. למרות הכול אנחנו משתפים פעולה עם כללי המשחק הדשנים האלה.
אני מסתכלת על השולחנות שאמא שלי פותחת כשבאים אורחים. היא מצליחה להפוך את עצמה בהתראה של יומיים למעין קייטרינג של אישה אחת. אני יכולה להבטיח לכם שגם אם תטעמו רק 44% מהסלטים תצאו שבעים, וזה בלי להתקרב אפילו למרק. ולתוספות. ולבשר. אה, יש גם קינוח, לא כולל את העוגה שאחרי (זאת שבאה עם הקפה, כן?).
כשאני שואלת אותה בשביל מה זה טוב, היא אומרת שלא כל יום אלי ושושי באים לארוחת צהריים. האמת? מזלם. אם אלי ושושי היו באים כל יום לצהריים, היה צריך לקנות להם קרדיולוג פרטי בתור מתנה לחג. מכיוון שלא מקובל להניח אנשים מבוגרים על הכתף ולהמתין לגרעפץ -- אלי, שושי ואושפיזין אחרים צריכים להוכיח ששבעו באמצעות מתן משוב מפורט על כל תבשיל או להישען לאחור ולהכריז: היה נהדר, אין לי מקום אפילו לפירור אחד נוסף. כמה חבל שבמקרר אורבת עוגת גבינה. עם פירורים, כמובן.
חידתיים הרבה יותר ממנהגיה של אמא שלי הם מקרים כמו חברתי הטובה ה'. בביתה אוכלים מזון צמחוני פשוט, בריא ומתוצרת עצמית, אבל כשה' מארחת היא חוצה את הקווים ושוברת את הכלים (לא רק מטאפורית, לשמחתו של מנכ"ל איקאה). קדחת הקניות ותכנון התפריט מתחילה כמה שבועות מראש וכוללת, לצד ההכנות, גם רכישת תבשילים מיוחדים שהיא טרם למדה לבשל בעצמה. היא חוששת שהארוחות שמשפחתה נהנית מהן בשגרה לא יספקו את האורחים שבאו במיוחד; ה' לא מעלה על דעתה שבאנו במיוחד לראות אותה ולא לטחון עלי גפן.
שגרה זה לא רע
כאן אני נאלצת להשוויץ, קצת, ולנסות לשכנע שיש אלטרנטיבה. פעם-פעמיים בשנה אני מזמינה מאסה מכובדת של חברים לארוחה. אני מגישה ומכינה את אותו אוכל שממנו אני נהנית בשגרה בתוספת קינוח ויין. זאת יכולה להיות ארוחה שתכלול לדוגמה חומוס-פול, טחינה, סלט ערבי, חמוצים, תבשיל ירקות ופיתות. יש אורחים שמתגברים את ההיצע באוכל שהביאו איתם, אבל אף פעם לא מדובר בלוויתן ושור הבר. מקסימום עוגה או פשטידה.
זה טעים, משביע, זול ובריא. אחר כך גם אפשר להגיד לאורחים "שמתם לב שזאת הייתה ארוחה טבעונית לגמרי?" האוכל מוגש באוסף הכלים האקלקטי שלי, בלי ההפרדה המיותרת בין צלחת למנה ראשונה לבין צלחת למנה עיקרית, בין מזלג לאורז לבין מזלג לקינוח. אחרי ארוחה כזאת האורחים עדיין מסוגלים לשוחח ביניהם ואפילו לזוז! לי נשאר כוח לרחוץ כלים ואני פטורה מעזרתם המפוקפקת של כלים חד פעמיים.
אירוח הוא דרך לבטא אהבה, להעניק תשומת לב ליקירינו ולפנק, לפנק, לפנק. זה טוב, אבל בינינו, ארוחות חגיגיות הן גם אמצעי להפגין יכולות, כלכליות או קולינריות, להרשים את בני השבט ולאוורר את הסרוויסים שחנוטים רוב השנה בארון.
העניין הוא שאפשר לעשות את כל זה עם פחות אוכל. להכין מעט מנות, אבל משובחות במיוחד. לערוך את השולחן באופן יצירתי. להגיד שגידלתם בעצמכם את הנענע שבתה. לנקוב בשמותיהם הצרפתיים של המאכלים. חשבו כבר על משהו ובעיקר גלו רחמים כלפי הבטן, הפח, הקרדיולוגים וכל החיות שמתות לשווא כי לאף אחד כבר אין כוח לסיים את הפולקע.
פוסטים נוספים של שחר שילוח: