כך נולדת עיר: טיול בתל אביב בעקבות זאב רכטר

שלוש שושלות האדריכלים הידועות בישראל התחילו בשלוש חיות: זאב, אריה ודב - או בשמם המלא: זאב רכטר, אריה שרון ודב כרמי - שלושת האדריכלים שיזמו והובילו את "חוג הארכיטקטים" שפעל בתל אביב מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. חוג הארכיטקטים לא רק תיפקד כחוג מקצועי, אלא קידם רעיונות חדשניים, דאג לשלב אדריכלים צעירים בחזית העשייה והותיר חותם חסר תקדים על התכנון בישראל, ובתל אביב בפרט. זאב, אריה ודב לא רק התגוררו בתל אביב, אלא בנו בה - ביחד ולחוד - יצירות בלתי נשכחות.

לפניכם הצעה לסיור העוקב אחר הדור הראשון של אדריכלי משפחת רכטר, ומגלה מבחר מבנים שתיכנן זאב רכטר מאז 1924, כאשר זכה לתכנן את עבודתו הראשונה ועד 1960, כאשר שקד על עבודתו האחרונה, בית המשפט בתל אביב (שהושלם לאחר מותו על ידי בנו, יעקב).  

עוד בסדרה "בניין וסיור": 

>> סנוב, ביבנה כבר היית?

זאב רכטר נולד ב-1899 באוקראינה, וכבר בגיל 17 החל את הכשרתו כאדריכל. הוא לא הצליח להשלים את לימודיו, ובהמשך חייו שב להשלים את לימודיו בפריז, שם הושפע עמוקות מהסגנון הבינלאומי שהיה חתרני וחלוצי לזמנו. אף שהוא ידוע בזכות עבודתו המרשימה בתל אביב, הוא פעל גם במקומות אחרים בארץ ובעולם. כך, למשל, הוא תיכנן את בית אורלוף בפריז (1931), מלון קליה בים המלח (1934, נהרס) ומלון השרון בהרצליה (1953), בתי ההבראה במעלה החמישה (1947) ובנצרת (1958), בתי החולים מאיר בכפר-סבא (1953), קפלן ברחובות (1953) ואלישע בחיפה (1948), בית הספר לארכיאולוגיה בגבעת רם (1956) ובנייני האומה בירושלים (1960). סיור הטעימות שלפניכם מציע שעתיים נעימות ברחובות תל אביב של פעם, בעקבות 40 שנות עשייה של אדם אחד.

את הסיור לא פותחים בבניין המוקדם ביותר שתיכנן רכטר, אלא בבניין השוכן מטרים ספורים מחוף הים. זהו הים שממנו הגיע רכטר הצעיר בשנת 1919 כמהגר על סיפון האונייה "רוסלאן", והצליח להשתלב במהרה בתרבות המקומית ולהפוך לדמות דומיננטית בבוהמה התל אביבית.

בית דירות זה מדגים היטב את הסגנון הבינלאומי: המרכיב הבולט, שהיה בעבר נראה לעין וכיום עם סגירת המרפסות כמעט ואינו נראה, הוא משחקי אור וצל המופיעים במרפסות המוצלות. על הגג הוקמה פרגולה בנויה, שבמהלך השנים נאכלה מהלחות ומהמלח שנשבו מהים, והיא נהרסה. זה היה ביתם של אמידים ועשירים – באחת הדירות התגוררה משפחת פיבקו, שבנה אילן הפך לימים לאדריכל ידוע - ובקומה העליונה עוצבה דירת פאר דו-מפלסית בעבור משפחתו של היזם. הדירה תוכננה בהשראת בית המגורים שתיכנן האדריכל הנודע לה-קורבוזיה לאחיו בפריז, ועד היום בביקור בדירה ניתן לראות את מדרגות העץ הצרות והתלולות המקשרות בין המפלס התחתון לעליון.

במגרש הצמוד (הירקון 68), שבו נבנה בימים אלה בית דירות חדש, ניצב בעבר בניין נוסף של רכטר שהיה כמעט זהה לבניין שלפנינו. אלא שהוא לא זכה להינצל מדחפורי הענק. ואגב, בחצר האחורית של הירקון 70 התגורר במשך שנים רבות מאיר אריאל בבית פרטי ונסתר, שגם הוא בינתיים נכנע לכרישי הנדל"ן.  

הירקון 70, שזוכה באנרגיה "שהמורשת היא חלק ממנה" (צילום: אמית הרמן)

2. בית הכדים (1924), רחוב נחלת בנימין 16 פינת רחוב רמב"ם 11 

התחנה השנייה בטיול היא התחנה הראשונה במסע שעבר רכטר. בית הכדים היה העבודה הראשונה שהוא קיבל, כבר בגיל 25, והיא שהביאה אותו להתיישב בתל אביב. הוא תיכנן את הבניין לפני שנחשף לאדריכלות מודרנית, כאשר עדיין היה תחת השפעת הסגנון האקלקטי-רומנטי ששלט באותה תקופה בעיר העברית הראשונה. העיטורים, הכיפות והכדים הקבועים בחזית לא חזרו בהמשך עבודותיו של זאב רכטר.

3. בית מני (1938), רחוב אלנבי 108 

זהו חלק מתוכנית גדולה יותר שתיכנן רכטר לסביבה המקיפה את בית הכנסת הגדול. ארקדת הקשתות המקיפה את בית הכנסת משני כיוונים – רחובות אחד העם והר סיני - מנסה לתת צביון יחודי בתוספת ניחוחות של פיאצה איטלקית. הפרויקט מעולם לא הושלם, וכפי שניתן להיווכח, הארקדה עם הקשתות אינה מופיעה בכל הבניינים שבמתחם. בשנה האחרון, הארקדה מתעוררת לחיים עם ברים טרנדיים – ואם אתם מגיעים אחר הצהריים או בערב, אפשר לעצור לבירה ואוכל טוב.

4. בית אנגל (1933), שדרות רוטשילד 84 פינת רחוב מזא"ה 

פרופ' רן שחורי, שכתב את המונוגרפיה על רכטר, מצביע על בית אנגל כמבנה המשמעותי ביותר בעבודתו ובתרומתו לאדריכלות המקומית. "קשה לקבוע אמנם מפעל של אדם אחד, בייחוד כשהוא פעל בחוג ארכיטקטים כל כך פעיל ומאוחד שהצליח להכניס את המודרניזם לאדריכלות הישראלית. אך לרכטר מייחסים את ההצלחה להרים את תל אביב על עמודים, וזה באמצעות האפשרות שלא לחשב את שטחי הקומה המפולשת (קומת העמודים, מ"י) באחוזי הבניין – וזה הופיע לראשונה בבית אנגל".

שחורי מציין כי וילה סבואה, שאותה תיכנן לה-קורבוזיה ב-1929, הייתה ההשראה המרכזית לתכנון בית דירות זה. נראה שרכטר מעולם לא ביקר בווילה ההיא, אבל נוכחותה בולטת כאן. הבניין שוכן על שני מגרשים וכולל שלושה חדרי מדרגות, כשעל הגג שכנה בעבר מכבסה (שתוכננה במקור כחדר כושר) וכיום זו דירת מגורים. בשנים האחרונות דובר על חידוש הבניין ועל הפיכתו למלון בוטיק; בינתיים הוא שרוי במצבו העגום, ומחכה להתחדשות. 

בית אנגל, המבנה המשמעותי ביותר בעבודתו ובתרומתו לאדריכלות המקומית (צילום: אמית הרמן)

כאן הצליח רכטר להתמודד עם מגרש פינתי צר במיוחד. לא רק שהצליח ליצור דירות מגורים נוחות ונעימות על אף מגבלת הרוחב, אלא שהבניין מצליח במבחן הזמן לשמר את איכויותיו. קומת הרחוב היא מוקד חברתי תוסס הודות ל"קפה נח" השוכן במקום. זה אולי הזמן לעצור שוב, לשתות קפה, לעלעל בעיתונים ובספרים הרבים על המדפים, ולהירגע. 

בבית פריד התמודד הארכיטקט עם מגרש צר במיוחד (צילום: מיכאל יעקובסון)

6. היכל התרבות ע"ש פרדריק מאן (1957), רחוב הוברמן 1 

לפרויקט תכנון היכל התרבות של תל אביב ניגש ב-1951 זאב רכטר עם חברו דב כרמי, ואליהם הצטרף גם בנו של זאב – יעקב רכטר, שסיים שנים ספורות קודם לכן את לימודיו בטכניון והתחיל לעבוד במשרדו של אביו. הפרויקט, שהושלם ב-1957, מהווה נקודת חיבור בין האדריכלות של העיר הלבנה לבין הסגנון הברוטליסטי שהחל לחלחל ולהשפיע על האדריכלות המקומית.

בניין זה מצטרף אם כן לקבוצת מבני ציבור שתוכננו בעשור הראשון להקמת המדינה (בנייני האומה, הכנסת, בניין עיריית תל אביב ועוד), ולבד מגודלם החריג לשעתו והמונומנטליות הייצוגית שהקרינו – נעשה בהם שימוש בשפה חדשה שביקשה להציג חברה חדשה – צנועה, פשוטה וכנה. היכל התרבות, מלבד היותו אחד ממבני הציבור המרשימים שהוקמו באותה עת ומייצג של תקופה בתרבות הישראלית, הינו בעל ערכים עירוניים מובהקים. בשונה מבניין הבימה הסמוך, למשל, המפנה את חזיתו לשורת בתים ומתעלם לחלוטין מהכיכר הצמודה לו וכמעט ואינו מתייחס לשדרות המקיפות אותו, מהווה היכל התרבות חלק בלתי נפרד מהמרחב העוטף אותו.

ההיכל מבליט את חזיתו הראשית לכיכר התזמורת, באמצעותך קומת מסד ומעליה מרפסת הנמתחת לכל אורך הבניין ומשתלבת בקצה המערבי שלה בגן יעקב. מרפסת זו ממשיכה ומלווה את הבניין גם בחזית המזרחית הפונה לרחוב הוברמן, וכך משתלבת בשפה של בנייני המגורים התל אביביים שמעברו השני של הרחוב.

את מרכז התרבות משלימים שני מבנים נוספים שאותם תיכנן רכטר: ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו וגן יעקב – שניהם ממשיכים את השפה האדריכלית של היכל התרבות, ובכך הופכים את משבצת הקרקע הזו שבין שדרות רוטשילד לשדרות ח"ן למערכת של מבני תרבות המשתלבים זה בזה.

היכל התרבות תוכנן כאולם קונצרטים בלבד. כיום מתנהלת מלחמה משפטית ותרבותית על עתידו, בגלל קבוצת לחץ המבקשת לשנות את ייעודו המקורי ולשפץ אותו באופן מקיף – שהוא אגרסיבי וחסר כבוד לאסתטיקה המיוחדת של ההיכל, לטענתם של אדריכלים ומוזיקאים רבים החוששים לפגיעה בלתי הפיכה באחד הסמלים הבולטים לאדריכלות ישראלית במיטבה.

היכל התרבות. מהווה נקודת חיבור בין האדריכלות של העיר הלבנה לבין הסגנון הברוטליסטי שהחל לחלחל בעיר (צילום: צביקה טישלר)

לתחרות תכנון בית המשפט של תל אביב ניגשו בנפרד האב ובנו, זאב ויעקב. להפתעת הכל, גברו שתי ההצעות על שאר המתמודדים: הצעתו של האב זכתה במקום הראשון, והצעתו של הבן זכתה במקום השני. לבסוף הם חברו יחד ושילבו את שתי ההצעות, שלא היו שונות משמעותית במהותן.

אלא שזאב רכטר לא זכה לראות את הבניין, שנחנך חמש שנים לאחר פטירתו, ושהפך למקום שבו הועבר הלפיד בין האב לבנו. פנים הבניין מעוטר ביציקות בטון בעיצובו של האמן דני קרוון, הכוללות פסוקים מהתנ"ך על נושאי צדק ומשפט. לאחרונה, בשל מצוקת מקום, מקודמת תוכנית להקמתו של "מגדל בית המשפט" שיכלול בין השאר 70 אולמות משפט חדשים. השושלת לא עזבה את המקום: את הפרויקט מתכנן הנכד, האדריכל אמנון רכטר. 

בית המשפט. בשל מצוקת מקום בבניין, מתוכננת הקמתו של "מגדל בית המשפט" (צילום: אמית הרמן)

רגע לפני שנפרדים, מוצע להמשיך ברכב, באוטובוס או באופניים אל מעבר לירקון לנקודה נוספת הראויה לביקור. שכונת מעוז אביב מוכיחה ששיכוני רכבת לא חייבים להיות מלה נרדפת למקום מוזנח ומתפורר, אלא יכולים להיות שכונה ירוקה ונעימה המזכירה קיבוץ גדול. מעוז אביב, שתוכננה בראשיתה בעבור אנשי צבא קבע, זיכתה בשנת 1957 את זאב ויעקב רכטר ושותפם משה זרחי בפרס רוקח (הראשון) על תכנון המבנים והשטחים הפתוחים.

בנקודה זו ראוי לעמוד על שלוש התחנות שעבר זאב רכטר בחייו המקצועיים. הוא החל ב"סגנון האקלקטי" (בית הכדים), ששלט בתל אביב הקטנה בשני העשורים הראשונים להיווסדה. הסגנון שיקף את החלומות של תושביה הזעיר-בורגניים, תוך ניסיון ליצור שפה עברית ייחודית במרחב המזרח תיכוני. התחנה השנייה, שכוללת את גוף העבודות העיקרי של רכטר, התנהלה בסגנון הבינלאומי: לבד ההתאמה לאקלים המקומי ומשחקי האור וצל על חזיתות המבנים (בית דבוילייצקי) הביאה עימה חידושים הנדסיים: את מקום הקירות שנשאו את הבניין החליפו עמודים (בית אנגל), מה שאיפשר קומה מפולשת בקומת המסד. התחנה השלישית היא התקופה האפורה, שבה שלטו הבטון והבלוק החשוף. תקופה זו משקפת את הצטרפותה של האדריכלות המקומית לפרויקט הלאומי, ואת מקום הקומפוזיציות המורכבות שאפיינו את הסגנון הבינלאומי תפסו מבנים כמעט דו-ממדיים, פונקציונליים לעילא, הנראים כאילו יצאו זה עתה מפס יצור של מכונה אדירה (מעוז אביב).