הדפסה
לכתבה באתר
כל שנה, בערך יומיים או שלושה לפני החגים מתחיל מבול הסמסים: "משפחת כך וכך מאחלת לך ולבני משפחתך שנת שלווה ואושר". השנה החלטתי לשים לזה סוף וכמה ימים לפני החג העליתי את הסטטוס הבא בפייסבוק: "בקשה קטנה לפני החג – אל תשלחו לי סמסים קולקטיביים. אם בא לכם לברך אותי, אני אשמח. אני פשוט אישה של אינטימיות אז מבקשת שהשנה זה יהיה אישי, תודה". לשמחתי זה עבד, קיבלתי תגובות מאד מפרגנות ומזדהות ושום סמס קולקטיבי לא הגיע אל סף דלתי.
למה השנה בחרתי לעצור את המבול? אני מתבוננת לעומק כבר שנים אחדות על מערכות יחסים, על האופן שבו אנו בוחרים לתקשר בינינו ועל הדרכים שמובילות אותנו אל תוך ומחוץ למערכות יחסים. דברים שפעם נראו לי הגיוניים מקבלים פתאום סימני שאלה והדוגמה של סמסים בחג היא רק חלק מזה.
פעם שאלתי חברה למה היא שולחת ברכות קולקטיביות לחג והיא ענתה: "כי אין לי זמן". אבל אני תוהה האם זה הזמן שלנו שהתקצר או שפשוט סדרי העדיפויות שלנו השתנו.
מה שמפריד בינינו הוא קו בזק
לפני 3 חודשים קיבלתי שיחת טלפון מבחור מקסים, שאיתו ניהלתי מערכת יחסים קרובה ופתוחה. הקשר התחיל מחברות והיה בתוכו מקום לדבר על הכל וחופש מלא להיות מי שאנחנו מתוך ידיעה שזה בסדר. ניהלנו שיחות של שעות אל תוך הלילה, שיתפנו זה את זו בפחדים הכי כמוסים שלנו והתנהלנו בתוך ביחד שיש בו הרבה מאד חופש להיות.
באותו ערב הסתיימה לה מערכת יחסים כשמה שמפריד בינינו הוא קו טלפון אחד של בזק. אני זוכרת שבסוף השיחה ישבתי עם עצמי בתוך מגוון רחב של רגשות וזיהיתי שמה שבעיקר מציק לי הוא האכזבה. כמובן שהיה שם גם עצב, ולא מעט, אבל מה שבעיקר זיהיתי זה שאני מאוכזבת, לא כל כך מזה שהקשר נגמר כמו מהאופן שבו זה קרה. ישבתי המומה על הכורסא שלי ובמשך 20 דקות רק נשמתי ונתתי לאכזבה להיות שם.
מאחר שכולנו מראות אחד של השני והחיים הם השתקפות אחת גדולה, מיד זה התחיל להופיע בשיחות האימון שלי עם מתאמנים. פעם מיהרתי לכנות זאת "צירופי מקרים", היום אני יודעת שאנחנו משתקפים בחיי כל מי שמופיע וקיים בחיינו; לא משנה אם הוא שם למשך חודש או שלושים שנה.
הרגע שבו נפגשות עיניים
מתאמנת אחת שלי סיפרה, שגברים שהיא יוצאת איתם מסיימים את הקשר בסמס קצר ושבעצם אין לה בעיה עם זה, כי ככה יותר נוח ופחות מביך. אחרת סיפרה לי, שאת שיחות הנפש עם בעלה היא מנהלת רק בטלפון -- התקשורת הפרונטאלית שלהם מתחילה ונגמרת בסוגיות כמו: איך היה לילדים בגן, איך היה בעבודה ולמה אתה לא עוזר לי בבית.
מערכות יחסים מסתיימות היום, לעתים, בקלות קצת בלתי נסבלת. יותר ויותר אני שומעת על פרידות מהסוג הזה והאמת שזה לא רק בפרידות, זה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהתקשורת שלנו. הרי מערכות יחסים לא מתחילות בסמס או בטלפון. תמיד יש את הרגע שבו נפגשות עיניים ואז יודעים, שם זה באמת קורה.
אז למה כשזה נגמר זה קורה בלי אותן עיניים? מה הופך את הסיום לפחות חשוב מההתחלה?
היום, כשיש אופציה, נראה שאנשים רבים מעדיפים לומר דברים אישיים ואינטימיים מבלי לראות עיניים. יש משהו מאד מכבד בלשבת מול מישהו, להסתכל לו עמוק לתוך העיניים ולומר גם את מה שמתפרש כמביך או לא נעים. אפשר לומר דברים קשים, אבל זה לא מה אנחנו אומרים, אלא מי אנחנו כשאנחנו אומרים את הדברים.
האם אנחנו באים ממקום שמכבד את מי שאנחנו ואת מי שנמצא מולנו או שהמבוכה תופסת פיקוד ומובילה אותנו לסוג כזה של תקשורת?
איבדנו קצת מהאיזון
נכון, לטכנולוגיה המתקדמת יש יתרונות עצומים, ללא ספק. הרבה מאד מידע זמין בלחיצת כפתור ובמקום לעמוד בתור בספריה גולשים ולומדים המון. פייסבוק, למשל, הוא דרך נהדרת לחדש קשרים, לשתף, לפרגן ולפרסם. אז לא, אני לא מוטציה מיושנת מתקופת האבן והאמת שאני אוהבת את האינטרנט ומפיקה ממנו המון תועלת. אבל לכל דבר יש יתרונות וחסרונות ולדעתי איבדנו קצת מהאיזון.
זה בסדר לסמס ולשלוח מיילים או לפטפט עם מישהו בצ'אט. זה זמין ונוח ובאמת שאין לי שום בעיה עם זה. אבל רבים מאיתנו משתמשים בטכנולוגיה הזו כמוצא קל ממצבים מביכים או לא נעימים שסיום קשר, למשל, הוא אחד מהם.
פרידה היא לא משהו שנעים לחוות בין אם אנחנו בצד שיזם אותה או לא. היא תמיד סיום של פרק והיא מעלה בתוכנו מגוון רחב של רגשות שלא תמיד נעים להיות איתם, אבל זה חלק מהחיים. שמחה, ממש כמו עצב, הם רגשות חולפים ושום דבר באמת אינו נשאר לנצח. זה בסדר לכאוב ולהרגיש מבוכה ואף אחד עוד לא מת מזה.
ובנימה אופטימית זו, אני רוצה לאחל לכולנו שנה של תקשורת, שיש בה מפגשים של עיניים ואינטימיות שבין אדם לחברו.
מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.
לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד: