הדפסה
לכתבה באתר
כאדם לא דתי, רבות יצא לי לתהות על הקשר שבין מזון לרוח. ביהדות ולא רק בה, נהוגים צומות וסיגוף הגוף כדי להגיע להתעלות רוחנית. מכיוון שאף פעם לא צמתי, לא אוכל לתאר את חישול הנפש בגוף המעונה מרעב ומצמא. מהכירי מצבי רעב רגילים ויום יומיים, אני יודעת שכאשר התחושה הזו מנקרת, קשה לחשוב על דבר מלבד הסיפוק המיידי של הבור שנפער בקיבה. האם באמת הצמים ביום כיפור חשים בניצחון הרוח על הגשמי? אולי רק אם אנסה אדע.
על הקשר בין אכילה למצב הרוח כבר נכתב רבות, בעיקר במדורי התזונה ובעצות להרזייה. ניצלתי את זמן כיפור לשיחה עם חברתי ר'. בחורה בת 36, נאה וחכמה, בעלת מבנה גוף רגיל לחלוטין. בכל מקרה אחר לא הייתי מתעכבת על מבנה הגוף של אדם, אבל אצלה העניין מהותי.
היא נראית כמו רובנו. לא שדופה וגם לא סובלת מעודף משקל. שום דבר בגופה לא מסגיר את שמתחולל עליה לעתים, בין הגוף לרגש. ר' סובלת מהפרעת האכילה המוכרת בשם Binge eating disorder. הפרעת אכילה כפייתית.
איך מתבטאת אצלך הפרעת האכילה הכפייתית?
"זה קורה בעיקר בלילה, בבית כשאני לבד. אני אוכלת משהו קטן, בדרך כלל מתוק, ש'אסור' לי לאכול אם אני רוצה לרדת במשקל. מיד מתעוררות נקיפות מצפון. מכיוון שכבר עברתי על החוק, מתפתח מין מנגנון של הלקאה עצמית ובוז כלפי החולשה שלי. המנגנון הזה, אף שזה אמור להיות הפוך, דוחף אותי אל המקרר בחזקת 'תמות נפשי עם פלשתים'. מהרגע שנעמדתי מול המקרר או לקחתי איתי אוכל לסלון, אין דרך חזרה.
"בזמן קצר מאוד אני דוחסת לעצמי אוכל בכמות עצומה, בלי להיות רעבה ובלי הבחנה. אני רוצה להפסיק ולא רוצה בה בעת. התיעוב העצמי מתעצם. אחרי שהכול מפסיק, יש תחושה מאוד רעה בגוף ובנפש. בדרך כלל אני גם מלוכלכת מפירורים ומנסה להסתיר מעצמי את העטיפות הריקות. זורקת אותן לפח כדי שלא אתקל בהן למחרת בבוקר כשאקום, כדי שהחרפה לא תזעק אל מול עיני, כאילו שאפשר לשכוח".
בצום יום הכיפורים, המאמינים מוכרחים להיות ערים, להתפלל, לבקש כפרה על עוונותיהם. נדמה שהערות מטרתה גם שהצמים יהיו ערים לגוף המעונה, לתת חשבון למכאובי הנפש למרות אותות המצוקה של הרעב והצמא. מהי ההתמודדות שלך?
"ברגע שאני מפסיקה לאכול אני לא מסוגלת להתמודד. לרוב אני פשוט מכבה מיד את האור, פושטת את הבגדים מבלי להסתכל על הבטן הנפוחה שלי ששוב 'השמנתי' אותה ונכנסת למיטה ומתכסה ומיד נרדמת. רוצה רק להיעלם, לברוח מהתודעה. לפעמים אני מחליטה לצום כל היום למחרת מתוך רצון להיטהר, אבל בדרך כלל, דווקא בגלל שאני מודעת שהרצון להיטהרות הוא חלק מההפרעה, אני דווקא כן אוכלת ארוחה אחת לפחות, כדי לא להעניש את עצמי. התחושות הפיזיות עוברות תוך יממה, אבל הנפש נשארת מצולקת ומוכה ואני מתחילה מעין חשבון נפש, סופרת ימים 'נקיים' עד להתקף הבא".
בצומות הדתיים, הצמים חשים שהם מטהרים את הגוף ואת הנפש, ומה הוא הניקיון שאת זקוקה לו?
"בעקבות ההפרעה הלכתי לטיפול פסיכולוגי. לא הצלחתי לעצור לבד את המעגל האינסופי שנעתי בו והמשכתי לפגוע בעצמי בדיוק במקום הפצוע. הפסיכולוגית הנהדרת שלי ביקשה ממני שבכל פעם שאני חווה התקף, ארשום מה אכלתי ואיך התגלגלו העניינים בזמן ההתקף ובעיקר לפניו. היא רצתה שאחפש את המניע הרגשי לאכילה, אירוע שקרה באותו יום והשפיע עלי לרעה. כתבתי הכול במחברת שעד היום קשה לי לקרוא בה. מהר מאוד התחוור שהאכילה באה כשחוויתי פגיעה או כעס ולא ביטאתי אותם במילים או ברגש. התחלנו לטפל בסיבות למעצורים ובניסיונות להתיר אותם.
"תהליך חשוב נוסף היה לגלות סלחנות כלפי ההתקפים, להבין שהם תחליף להבעת הרגש, שהם מילוי לריק גדול, לבדידות. אני מנסה לא להעניש את עצמי אחריהם אלא לשמוח בהם, כי רק אז אני באמת משתחררת. ה'ניקיון' שלי הוא להוציא החוצה את הרעלים, את הרגשות הרעים, דווקא את המחשבות השליליות ולהודות בפגיעה שנפגעתי ולדרוש סליחה עליה או לתבוע את עלבוני.
"זה אולי נשמע הפוך מרוח יום הכיפורים ובקשת הסליחה, אבל כל עוד לא אדע להביע את הכעס שלי, לא אוכל לקיים מערכת יחסים כנה ופתוחה לגמרי. זו חובה שלי כלפי עצמי וגם כלפי הזולת, בעיקר חברים קרובים. אחרת כל חיכוך קטן הופך לגדול בהרבה ומוביל לריב, במקום להיפטר בהבהרה פשוטה שלרוב האנשים היא נראית יום יומית וטריוויאלית ובשבילי היא משוכה אדירה. הסליחה שלי כרגע, היא בעיקר כלפי עצמי אחרי ההתקפים".
אנחנו יושבות פה על כוס קפה ועוגיות, בעיצומו של יום כיפור, חשבת לצום פעם?
"לא, אינני מקיימת מצוות וגם כל תפיסת הצום מתקשרת אצלי לענישה העצמית. האוכל גם כך מענה אותי ואני את עצמי, אני משתדלת שלא להעמיד את עצמי במבחנים כאלה, כדי לא להיכשל".
בימים שבהם האדם מגיש לעצמו דו"ח פרטי, סודי ונוקב על עבירותיו אל חברו ואל המקום, וביום האחד שמזוהה יותר מכל עם צום ועינויי הנפש, הווידוי של ר' הביא אותי לחשוב דווקא על עינויי הנפש המתמשכים, היום יומיים, שאינם מטוהרים בצום, שלעתים אדם מייסר את עצמו ולא סולח ושונא ולא נחלץ. אולי כדאי לפעמים לבקש מעצמנו סליחה.
"שְׁאַר הָרוּחַ כְּמוֹ
עִגּוּל מְחַכֶּה לַגּוֹאֲלִים. אִם
אֵין סְלִיחָה שָׁם יָצְאָה שִׂנְאָה
לִפְנֵי זֶה הַתֶּקֶר הַיְּהוּדִי נִקְבַּע."
(יונה וולך)
פוסטים נוספים של גוני היימס: