הדפסה
לכתבה באתר
את המבנים שלשימורם אחראי אדריכל אמנון בר אור כולם מכירים: תחנות קבועות בסיורים מאורגנים במרכז תל אביב – כמו השגרירות הרוסית בשדרות רוטשילד ובית התאומים ברחוב מאז"ה, הן רק שתי דוגמאות מתוך רבות שלהן שעליהן הוא חתום. מלבד הפרקטיקה המרשימה שלו והייעוץ המקצועי שהוא נותן לוועדות תכנון ברחבי הארץ ולרשות הגנים הלאומיים, אדריכל ופרופ' אמנון בר אור עוסק שנים רבות במחקר המורשת הערבית הבנויה.
"אני עוסק בזה משום שאין ספק לגבי המורשת היהודית הציונית", הוא מסביר. "היא נכנסה לחוק. אבל כשמדובר על המורשת הערבית אנחנו בדרך כלל מוחקים, זו היתה המדיניות מ-1948 ועד היום. הבעיה היא שברגע שאנחנו מוחקים מורשת שהיתה פה, אנחנו מוחקים גם חלק מעצמנו. אני משווה את זה להלם קרב: אחרי מלחמה, לא רק למנוצח יש טראומה, אלא גם למנצח. כך מראים המחקרים, כך מדווחים גם החיילים הישראלים. הטראומה פוגעת בכולם, אלה שני צדדים של אותו מטבע. כשאני עוסק בשימור אני לא יכול להרדים חצי מהמוח שלי. לכן המורשת של המנוצח לא פחות חשובה מזו של המנצח".
יפו העתיקה
למה בחרת כדוגמה את יפו העתיקה?
"לפני כארבע שנים התבקשתי להיות יועץ השימור של תוכנית המתאר של יפו העתיקה. נכשלתי שם בגדול. כשהראיתי לאנשי עיריית תל אביב, משרד התיירות וכו' את המדשאות הריקות האלה, שמשמשות בעיקר רקע לצילומי חתן-כלה, חשבתי שאצליח לחולל שינוי. אבל כשהם הבינו מה כוונתי הם נסוגו וגנזו את התוכנית".
מה העוול שנעשה שם?
"במאה הקודמת החליטו להפוך את יפו הפלשתינית ליפו העתיקה. הם החליטו להתמודד עם העבר הרחוק, שלא מפריע לאף אחד, בעוד שהעבר הקרוב הוא זה שמגרד לכולם את העצבים. גן הפסגה וגן המדרון של היום מכסים עשרות ומאות של בתים. גרו שם אלפי אנשים. ב-1936 הבריטים החלו להחריב את יפו, כמו את טבריה וצפת, בתואנה של תנאים סניטריים ירודים בקסבות. חתכו אותן לטובת רחובות רחבים והרסו את העיר העתיקה. אחרי 1948 הישראלים המשיכו ופשוט לא נשאר מהעיר שהיתה זכר. כך הפך המקום לאתר תיירות שומם ולא למקום שחיים בו אנשים, מלבד שלושה וחצי אמנים".
מה צריך לעשות ביפו לדעתך?
"להחזיר את המקום הזה להיות עיר חיה, ולא אתר תיירות. העיר העתיקה בוורשה, לדוגמה, שהופצצה במלחמת העולם השנייה ונחרבה, שוחזרה כמעט לחלוטין, כי היה להם חשוב להחזיר את העיר למה שהיתה לפני המלחמה. ביפו צריך לבנות מחדש עיר, בניינים למגורים. מעבר לחמאם שעושים בו חתונות, ושלאיש מהמתארחים והרוקדים בו אין מושג שהוא היה שייך פעם למסגד, לרחוב".
הבית הטמפלרי במושבה הגרמנית בירושלים
"זה היה בית העם שבנו לעצמם הטמפלרים בסוף המאה ה-19. שם הם נהגו להתפלל. אחרי שגורשו בידי הבריטים, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא עמד ריק. הארמנים לקחו את המקום והתפללו בו, זו היתה הכנסייה הראשית שלהם בצד המערבי של העיר. אחרי 1967 הארמנים חזרו להתפלל בעיר העתיקה והמקום הוזנח. הקרקע הפכה לרכוש מדינת ישראל, שהקימה בחצר של הכנסייה מבנים מודרניים של תעשייה, כמו מכון הסיבים שישב שם.
"לפני כעשרים שנה הוציא מינהל מקרקעי ישראל את הנכס למכרז, כפי שהוא מוכר את כל הנכסים. הבית שווק לשוק הפרטי, והשוק הפרטי רוצה להוציא ממנו את מקסימום הכסף. מתוכנן להיבנות שם מלון גדול (בינתיים יש התנגדויות של כל התושבים סביב), תוך פירוק של חלק מהמתחם והצמחייה הנפלאה סביבו. אם המינהל לא היה משווק את זה אלא כבניין לשימור זה היה נראה אחרת. אבל במצבים כאלה זה קרב אבוד: השטח פרטי, וממילא המינהל מכר עם תנאים לבנות מה שרוצים. נשאר רק קרב מאסף, כמו הכתבה הזו, והתנגדויות שונות".
מה היה ראוי לעשות שם?
"היו צריכים להכריז על המקום כאתר מורשת. הוא חשוב כמו כל כנסייה אחרת. אף אחד לא היה מעז לעשות כזה דבר לכנסייה בעיר העתיקה. היה צריך להעמיד אותו לשימוש ציבורי, יש פה חשיבות אורבנית, חשיבות היסטורית. בשבילי זו חזרה למקום כואב, משום ששימשתי יועץ של משרד הפנים בנושאי שימור לוועדה המחוזית בירושלים. כאשר ניסיתי להתערב במושבה הגרמנית ולנסות לעצור כל מיני יוזמות הייתי חייב לעבור מחוז, כי אנשי ירושלים טענו שאני מחמיר מדי. עברתי לייעץ למחוז דרום".
העיר העתיקה בטבריה
"טבריה זה חלב שנשפך. אי אפשר להחזיר למה שהיה. עשו שם מה שעשו ביפו: הבריטים התחילו בהרס הקסבה העתיקה, הישראלים המשיכו, ופשוט לא נשארה עיר עתיקה. אלא שביפו הבתים האלה נמצאים מתחת לדשא. האבנים מבצבצות מתחת לגבעות שבהן כיסו אותם, כמו במנשייה ובגן צ'ארלס קלור. בטבריה אי אפשר אפילו לחלץ את הבתים, כי בנו מעליהם מלונות ענק".
מה כן אפשר לעשות שם?
"קודם כל לבטל את כל הגנים והשטחים הפתוחים, שנותנים בדיוק את התחושה ההפוכה לעיר העתיקה, כי בעוד שביפו נהרסו החומות במאה ה-19, בטבריה הן נשארו, ובפנים דשאים ומלונות. היו צריכים לשחזר את הבתים ולהפוך את המקום שוב לעיר. רחוב הגליל, למשל, שעומד לפני שיפוץ, הוא לא רחוב מקורי – זה חיתוך בריטי, זו בדיוק הקסבה שהורידו בשביל הרחובות הרחבים.
>> איך נראית התוכנית לשיפוץ וקירוי רחוב הגליל בטבריה, ועוד פרויקטים של התחדשות עירונית שייחנכו השנה
"גרתי 12 שנים בצפת, בעיר עתיקה אחרת וקרובה, שגורלה היה דומה אבל פחות אכזרי משל טבריה. הייתי יורד לטבריה לים, לבלות, לקניות. הדיסוננס היה כל כך גדול שנשארה בי צלקת. גם הייתי בצוות תוכנית המתאר של טבריה בשנים האחרונות. התוכנית הזו, שעוד לא אושרה, מציעה לשחזר את העיר בשטחים שנשארו בין המלונות - על חשבון המדשאות, לא המלונות".
שכונת נווה שאנן בתל אביב
"בנווה שאנן יש איכויות אדריכליות לא פחות חשובות מאשר באזור כיכר דיזינגוף. יש שם בניינים שמוכרזים לשימור, אבל לא נראה שמישהו ישמר אותם, כי אלה רחובות שהעירייה לא ממטפחת, בניגוד ללב העיר ולדיזינגוף. שם מתרכזות כל החברות השחורות והאפורות של תל אביב, הפועלים שלנו. איתרע מזלם של הבתים האלה להיות דווקא בלוקיישן הזה.
"לפני עשרים שנה סיירתי שם בפעם הראשונה כאדריכל. כילד גם לי קנו שם נעליים, אבל לא הסתכלתי מסביב כאדריכל. וכשראיתי את הפוטנציאל הלא ממומש הזה - בשבילי לא היה הבדל בינו לבין הפוטנציאל של מרכז העיר, עם הרבה בתים משנות השלושים, בסגנון הבינלאומי. מאז יש לי הרבה חיבה למקום, ואני הולך לשם המון, גם בגלל ההרכב האנושי האחר, וגם בגלל האדריכלות".
מה היה צריך לעשות שם?
"כל מה שהעירייה נותנת לבעלי ההון שבונים מגדלים ברוטשילד תמורת שימור – אותו דבר אפשר היה לעשות בנווה שאנן. כלומר, לשמר מבנים בנווה שאנן תמורת עוד כמה קומות ברוטשילד. כך אפשר היה גם לשפר את התדמית של הטייקונים שכל כך אוהבים לשנוא עכשיו, וגם לשפר את נווה שאנן".
- אדריכל אמנון בר אור הוא פרופ' אחראי על לימודי השימור בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ובעל משרד אדריכלים שמתמחה בשימור. ספרו "זמן שימור" בהוצאת בבל ייצא לאור בחודשים הקרובים. לאתר של המשרד.
