הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
אורית פרייליך מגיעה לפגישה שלנו בשמלת מעטפת שיצרה, העשויה מסריג ריב ומכוסה בכתמים כהים הנראים כמו דיו. "הבד עלה 20 שקל", היא אומרת. את השמלה היא מאבזרת בשעון קרטייה שקיבלה ליום נישואיה, נעליים של סטלה מקרטני שקנתה בסייל בבומביי, טבעת שעיצבה מגומי ומשקפיים של איב סאן לורן. כזה הוא סגנונה של פרייליך – גבוה עם נמוך, מוקפד עם מרושל, צנוע ועם זאת סופר מודרני. היא מעריצה את בית האופנה מרטין מרג'יאלה, שומרת בארונה פריטים של דריס ואן נוטן וטיירי מוגלר, אך מגדירה את עצמה כ"לקוחה הכי נאמנה של זארה". רק מעטים יבחינו כי את ראשה מעטרת פאה.
פרייליך היא אישה של ניגודים: מרצה בכירה בשנקר, מעצבת ואמנית, דתייה אורתודוכסית. "אני רואה הקבלה מטורפת בין עולם האופנה לעולם הדת", היא אומרת. "בשניהם יש עשה ואל תעשה, כמו גם חוקים נוקשים של מה נכון ומה לא. גם באופנה וגם בדת קשה להסביר את החוקים למישהו מבחוץ. לך תסביר מדוע פריט זה נמצא באופנה ופריט אחר לא. אני מערערת על היררכיות וטאבו, ומתייחסת בצורה דמוקרטית וחופשית לחיבורים שאני עושה".
האם נתקלת בהרמת גבה או ביקורת מצד חילוניים ודתיים?
"אם היתה הרמת גבה, זה ממקום של הערכה. חשוב לי להיות אדם דתי וחשוב לי להיות אדם אופנתי. זה מאתגר אותי, אבל אני מנסה. ובמלוא הצניעות, כנראה שאני עושה את זה טוב. אני לא אלבש סקיני, אני אמצא את הדרך להיות אופנתית גם בלי ללבוש סקיני".
בתוך החומשים היו איורים של תיקים
אורית פרייליך נולדה ב-1960 על הר הכרמל לאם ישראלית ואב שוויצרי. כשהיתה בת ארבע עברה משפחתה לבני ברק ושם התגוררה עד לנישואיה ב-1979. היום היא מתגוררת בפתח תקווה, אמא לשלושה וסבתא לשניים. היא מספרת שכבר בגיל צעיר נמשכה לאופנה. "בתוך החומשים והמשניות היו איורים של נעליים ותיקים", היא מספרת.
מה היה סגנון הלבוש שלך בבית הספר?
"הייתי מאוד חריגה, לבושה אחרת. ידעתי לשלב בין אופנתי לצנוע. מתחתי את הגבול, אך לא חציתי אותו. במקום ללבוש את התלבושת האחידה, הייתי מאלתרת – חצאית ג'ינס במקום חצאית צמר כחולה, למשל. אבל לא היה לי רצון למרוד וללבוש מכנסיים. הפעם היחידה שבה התעמתי בנושא הלבוש היתה כשהבת שלי כבר היתה בבית ספר, והעירו לה שהברך שלה מציצה כשהיא יושבת על הכיסא. אז הודעתי שאני לא מודדת את הערכים הדתיים שלי לפי סנטימטרים".
עם נישואיה החלה פרייליך לימודי עיצוב אופנה בשנקר, אך למרות הצטיינותה עזבה בתום השנה השנייה ועברה עם בעלה לדנמרק – שם סיימה את התואר באופנה ואף לימדה במשך שנה. עם חזרת המשפחה ארצה ב-1986 חיפשה עבודה בתחום. "ראיתי שמחפשים מעצבת אופנה לבקרדי ג'ינס, אבל לא היה לי תיק עבודות כי הכול היה בקונטיינר בדרך לארץ. הבאתי רק מעיל טרנץ' שעיצבתי לפרויקט הגמר שלי. אליקה קרדי, הבעלים, ראה את המעיל ואמר: התקבלת, שבי לצייר".
במסגרת עבודתה בבקרדי ג'ינס הקימה את מחלקת האופנה לנשים וילדים, ואז "יום אחד נסעתי לשנקר להסתכל במגזינים, כי היה מאוד יקר לקנות אותם. הגעתי לשם, זכרו אותי וביקשו ממני ללמד". מאז 1987 היא מלמדת בשנקר באופן קבוע, בין היתר קורסים לאיור אופנה, פרויקטים בעיצוב, הנחיית פרויקט גמר ובעיקר הנחיית פרויקט פנאי. "אלבר אלבז למד שנה מתחתיי", היא מספרת. "פגשתי אותו כשהגיע להעביר ביקורת בשנקר, לפני שהחל לעצב בלנוון. הראיתי לו את עבודות האמנות שלי, והוא אהב אותן והתוודה שבהיותנו סטודנטים הוא נהג לשמוע ביקורות על עבודותיי מפני שאהב את הציורים והפרזנטציות שלי".
אני רוצה לראות מעבר למה שהעין רואה
ב-1991 עזבה פרייליך את בקרדי ג'ינס ופתחה לייבל עצמאי של בגדים לפי הזמנה, בעיקר לאירועים. במקביל החלה לעסוק באמנות מתוך חקירה של עולם האופנה מבפנים. היא צילמה ברנטגן בובת חייטים ישנה, וגילתה עולם דימויים חדש שאותו היא מפתחת עד היום. את צילומי הבובות, שנעשים ברנטגן או ב-CT, היא הופכת לגופי תאורה ולעבודות וידאו ארט. כיום נמכרות יצירותיה בכל העולם, ובימים אלו מוצגת עבודת אמנות שלה בתערוכה "לראות את המוזיקה" שאוצרות יעל ויזל ושרה שחק במוזיאון אשדוד על שם קורין ממן.
כל גוף עבודתה עוסק במתח שבין העולם הדתי לעולם הוויזואלי המודרני. "אני שמחה שיש לי את האפשרות לבחון דברים בכמה ממדים", היא מסבירה. "באמנות שלי אני אומרת שאני מסתכלת בדעת – כלומר, דת עם עין. אני רוצה לראות מעבר למה שהעין רואה. כמו הפאה שלי – יש שיער מתחת שאף אחד לא רואה, רק מי שנמצא בבית".
התפיסות שהיא מציגה אומנם נראות מנוגדות זו לזו, אך פרייליך משייטת בחופשיות בין העולמות. "בכל מקום שאליו הגעתי הייתי קצת אחרת", היא אומרת. "גם כשהצטרפתי לשנקר הייתי הדתייה היחידה, אבל אין לי בעיה עם זה. לא מעניין אותי מה אחרים אומרים, ואולי זה מה שבנה אותי".
