הדפסה
לכתבה באתר
כל הקלישאות מובילות לעובדה שרומא לא נבנתה ביום אחד, וכל הדרכים הובילו לחופשה שלנו ברומא.
יש מקומות שכל החיים מתכננים להיות בהם, ויש כאלו שהרעיון להגיע אליהם נובט בשניה מסויימת. החופשה שלנו ברומא שייכת דווקא לסוג השני, למרות שרומא היתה מקום ההתרחשות של רב הדרמות של ילדותי: גדלתי על הקומיקס של אסטריקס הגאלי, שלווה בציורים של רומא במלוא הדרה בתקופת יוליוס קיסר. בשיעורי תולדות האמנות בכתה ט' למדתי להכיר כל פינה וכל פסל בעיר, ובמשך שנים אל תוך לימודי האמנות השונים שלי חזר והופיע טבורו של העולם המערבי.
היה זה סרט קטן עם נופים עוצרי נשימה ששלח אותי תוך שבוע לטיול באירלנד, ועכשיו, ה-סרט ה-הוליוודי גרם לי לעצור, לנשום, ולהזמין כרטיסים לרומא. כן, גם אני נסעתי לרומא בעקבות "לאכול, להתפלל, לאהוב". להגנתי אומר שבעלי הביא את הסרט הזה הביתה מהספריה: נקודת תורפה גנרית שיש לגברים ילידי שנות השבעים לג'וליה רוברטס, אני מניחה. את הספר זנחתי אחרי עשרים עמודים. בעלי זנח את הסרט והלך לישון אחרי עשר דקות (אני, במקום ג'וליה, הייתי נהרסת), ואילו אני נשארתי לצפות בג'יימס פרנקו (נקודת תורפה של נשים ילידות שנות השבעים?) ואז הגיעו הנופים המדהימים של איטליה. כשג'וליה עומדת (יפה, עדיין יפה) בנקודת תצפית גבוהה על העיר, עצרתי את הסרט ורצתי לבדוק האם ייתכן שזוהי באמת רומא, אותה משום מה זכרתי מדיונים כמטונפת, צפופה ורועשת.
לא יודעת למה, אבל זה היה הדימוי של רומא של היום בעיני. הסרט שינה את זה מיד. מכיוון שבהודו כבר הייתי ועל באלי עדיין לא בא לי, ההחלטה היתה להגיע לרומא לחגוג עשר שנות נישואין, אירוע שמצדיק הפקה מאסיבית של שמרטפים והפקרות מוסרית בדמות מלון יוקרה.
מפאת קנאתו של בנהזוג לפרטיות (שעומדת בניגוד מוחלט לאקסהביציוניזם שלי, רק אחד מההפכים שכנראה מושכים אותנו זה לזו) לא אפרט כאן יתר על המידה על נישואינו, רק אומר שלמברכים ב"מזל טוב" עניתי שלמזל יש חלק קטן בהצלחה להשאר נשואים עשור, ולמרות שאני תופסת מעצמינו זוג מאד רומנטי, כשהרמנו כוסית לחיינו במסעדה הנפלאה של הערב האחרון מתוך חמישה, הבטנו זה לזו בעיניים וירדנו מלומר "לעוד עשור". שנה, שנתיים, אחר כך נדבר שוב. אין כבר צורך בהצהרות מפוצצות. לחיות את החיים לצד בן זוג קרוב להיות בעיני הדבר החשוב, המאתגר והמתגמל ביותר שמתאפשר לנו בחיים (כן, אולי יותר מילדים, אני ואיילת ולדמן לבד שם כנראה). בפכחות שנחשבת פחות רומנטית מהעוורון של המתחילים, ויתרנו על הצהרות ענק. כי גדול מהחיים זה לא חוכמה. זה אולי מצטלם טוב, והדרמות חסרות לפעמים, אבל באמצע יש הרבה ימים. זה היום יום ששוחק, והעבודה הקשה היא להשקיע בו. את המאמץ הסיזיפי להיות נעים כלפי מישהו אחר יום יום. לכבד, להתאפק, להקשיב, לא להפוך את האדם שלצידך לפח השאריות של האנרגיות שלך. אצלינו זה בוקר בשבוע שמוקדש רק לשנינו. מלים נעימות וטובות. כוס קפה שמחכה בבוקר. סנדוויץ' לעבודה שמחכה עוד מהלילה שלפני (כשאשתך משדרת בשש וקמה בארבע ורבע, זוהי בהחלט אהבה). ואם אני נשמעת בטוחה בעצמי, אפילו זה לא אומר שאני מצליחה ליישם. אבל אני משתדלת, ויש מי שרואה את ההשתדלות שלי. רומא היתה בחירה מובהקת שלי. אני כבר יודעת שהוא טבע ואני עיר, הוא ללכת לאיבוד ואני להגיע, הוא וג'טריאנו כשר ואני כל מה שזז. ובכל זאת גם הוא נהנה מרומא.
גם היא היתה שילוב של הדרמות הגדולות והנגיעות הקטנות, היומיומיות. לצד הפאתוס והזוועה של הקולוסיאום, הפאר של הכנסיות, הדרמה של קרווג'יו והנשגבות של הפסלים של ברניני היו גם הפשטות של הקפרזה והפסטה, המים הצלולים, המטפסים על הקירות, או בעל החנות מול החדר שלנו, שבכל בוקר עמד בפתח במשך שעה וחצי והתחיל את היום בשלווה, עם סיגר וברכת שלום לעוברים ושבים. ואני כל כך מקווה שאני לא נשמעת כמו תובנה של אליזבת גילברט.
והגדולים: נקודת השיא של הטיול היתה המפגש עם הפסלים של ברניני בגלריה בורגזה. את כיתה י' ו-יא' העברתי בחלומות בהקיץ על דוד שלו, הגבר המושלם הזה, אותו הכרתי מתמונה וחצי בשחור לבן. לאה בכר, המורה לתולדות האמנות, השכילה לתבל את הלימודים בסיפורי רכילות הסטוריים ובהמון ארוס מהמיתולוגיות השונות, וקלעה בול לליבידו המתבגר שלנו. אהבת נעורים. מעולם לא הבנתי מדוע דוד של מיכלאנג'לו זכה ליותר פרסום -- זה של ברניני יותר חתיך. לרע ולטוב, ידענו שלסיור שלנו יש שעת התחלה, אבל לא הפנמנו שיש גם שעת סיום. בדיוק כשעמדנו לעלות לקומה השניה, בה מוצגים הציורים, הודיע הכרוז שהביקור הסתיים ועלינו לצאת. אילו ידעתי שמוקצבות לי שעתיים לכל היצירות שבגלריה, ודאי הייתי ממהרת להספיק את כולן. ללא הידיעה הזו לקחתי את הזמן, חגה סביב כל פסל עד שהרגשתי שאני יכולה לעזוב אותו ולעבור הלאה. מדוד נפרדתי בידיעה שלא אתן שיעברו עוד 25 שנה עד לפגישתינו הבאה.
מינוני האמנות וההסטוריה בעיר, גם לאוהביהם, מפעימים ולעתים אפילו מכבידים. טוב שיש בדרך דברים קטנים להתפעל מהם, כמו המכוניות. אמנם סמטאות רומא צרות יותר מרחובות תל אביב, אבל גודלה של המכונית הממוצעת ברומא גורם לך לתהות שוב מה דחוף כל כך לישראלים עם מכוניות גדולות וג'יפים. וכן, הן גם זולות שם פי שתיים.
והמים. כמה מים יש להם שם. זורמים ללא התחלה וסוף מברז בכל פינת רחוב, נשפכים ממזרקה בכל פיאצה וגן, טעימים וצלולים וקרים. לא ברור לאן כולם הולכים. ומצד שני במסעדות עדיין לוגמים אותם מבקבוק זכוכית ומשלמים עליהם 3 יורו, כי אוכל יש לכבד (ותיירים יש לחייב?).
- שיטוט ברובע פחות תיירותי של העיר הביא אותנו לפתחה של פסטיצ'ריה מקסימה בשם "דולצ'ה" (Via Savoia 52), שניחנה בעיצוב פשוט ומבריק ומאפים מורכבים ומבריקים לא פחות.
- כן, אלו ביצים. תצוגה טרייה. פסטיצ'ריה דולצ'ה
השירות היה לבבי במיוחד, עת הבעלים נעלם במקרר לכמה דקות וחזר ובידו שקית של פירות יער, כדי לענות על השאלה שלי מה זה קראמבל "פרוּטי די בּוֹסקו". קיבלתי שתי עוגיות במתנה, וזכיתי, כמו כולם, לאריזה יפהפיה שמכבדת בעת ובעונה אחת את האוכל ואת האסתטיקה.
רק ברומא תמצאו חנות יוקרה שמוכרת בגדים לחשמנים, ארכיבישופים ונזירות, חולשת על בלוק שלם ומן הסתם קיימת שם עשורים. גם הם צריכים לקנות בגדים איפהשהוא.
מבין הפרסומות שתפסו את עיני ברכבת התחתית היתה מודעה ל"מאסטר שף" שהתחילה ביום בו הגענו. התמזל מזלי ובאחת ממנוחות הערב במלון יצא לי לראות את אחד הפרקים הראשונים ואפילו להבין את כל מה שקורה בו. כן, זה נשמע ונראה עוד יותר נפלא באיטלקית.
כמו בכל טיול כמעט, התמזל מזלנו להיתקל בחתונה מפוארת שזה עתה הסתיימה באחת הכנסיות ליד פיאצה נאבונה. יש צדק קוסמי בזה שאם אתה עשיר ויפה ומתחתן בהמון סטייל בכנסיה מהחשובות בעולם, עם ציורים של קרווג'יו, כשתצא יהיו שם המון תיירים שלוטשים עיניים ומתעדים אותך באייפון שלהם. התערבבנו באצולה המקומית.
אז את עצה מספר 2 של שלי גרוס כבר מילאתי, עכשיו נותר לי להקפיד לשתות מספיק יין הבית, לדעת ממי לקחת המלצות על מסעדות ברומא, ולהמשיך לפנות זמן כדי לפגוש את אהבות נעורי כשאני מלווה באהבת חיי.
