סיור אדריכלי באופקים: זהות מקומית מפתיעה

באופקים לא תמצאו מוזיאון עיצוב ששם אותה על מפה, או את מגדלי YOO. הזוהר והתהילה נמצאים במקום אחר, אי-שם במרכז הארץ. מה שכן אפשר למצוא בה הוא את סיפורה של הפריפריה: החלום, התלאות, חוסר השוויון והרצון העז לנורמליזציה.

אופקים הוקמה באמצע שנות ה-50 בצפון-מערב הנגב כעיר עולים בלב אזור חקלאי, וכמרכז כפרי שישמש את המושבים בסביבתה. עם בואם של גלי העלייה הגדולים, הוחלט להפוך אותה לעיירת פיתוח. בדומה לאחיותיה באזור, גם היא הוקמה על בסיס מודל שפירסם הגיאוגרף הגרמני ולטר קריסטלר ב-1933. מודל זה שימש, למעשה, בקביעת מדיניות התכנון הרשמית של משרד השיכון בממשל הנאצי. העובדה הזו לא הפריעה למתכנני היישוב בישראל הצעירה, והם אימצו אותו. לפי התיאוריה הזו הוקמו יישובים כדי לשמש מרכזים עירוניים להתיישבות הכפרית העוטפת אותם. כך יועדה גם אופקים לתפקד כמרכז שירותים, כלכלה, מסחר, תרבות וחינוך למושבים ולקיבוצים שבפאתיה. תוכניות לחוד ומציאות לחוד, הרעיון נכשל וערי הפיתוח נותרו שוליות, בודדות ונטולות ייעוד. בעוד שמרבית הערים הצליחו להתאושש ולהמציא את עצמן מחדש, אופקים נשארה מאחור.

בשנתיים האחרונות נדמה שאופקים מתחילה להמריא. "יש כבר סימנים לכך שמתרחש שינוי", אומר מהנדס העיר, האדריכל חזי בליינשטיין. לטענתו, "כדי שיראו את אותם שינויים בעין, צריך לחכות עוד שנתיים-שלוש, אבל כל מגרש שמשווק נחטף מיד". בליינשטיין סבור שהממסד מאמין יותר בעיר ומזרים לה יותר תקציבים. בינתיים, אפשר לראות התחלה יפה בפארק אופקים המתפתח, בגן הבנים שעתיד להיפתח, ובכמה נקודות נוספות בעיר עצמה. מומלץ לקיים את הסיור ברכב צמוד או אופניים, וכך להכיר תוך שעתיים-שלוש עיר ואם בישראל, המהווה כור היתוך אנושי ואדריכלי גם היום, 60 שנה לאחר היווסדה.  

1. בית קולנוע "מרחבים", הרצל מאחורי תחנת הדלק

כבר בכניסה לאופקים נחשף ההיבט הלא שוויוני בפריפריה. הביטו משמאלכם: מבנים הרוסים בחלקם, ערימות של חומרי בנייה והאנגרים מתקלפים. כל אלה תופסים את מה שצפוי היה להיות הכניסה ליישוב המהווה את כרטיס הביקור המקומי. הסיבה לכך היא שאזור זה אינו מצוי בתחומי העיר, אלא שייך למועצה המקומית מרחבים – כלומר לכל המושבים המקיפים את העיר. לכן נקרא גם בית הקולנוע על שמה של המועצה שבתחומה הוקם. "זו טרגדיה בכל הפריפריה", מתלונן ז'וזף דדון, אמן בעל שם עולמי המתגורר ופועל בעיר. "גם בקרית שמונה, אזור התעשייה שייך לקיבוצים. זה חלק מהניכוס של הפריפריה בישראל".

בתוך הכאוס שמקבל את פנינו עם הכניסה לעיר, מומלץ לפנות שמאלה ולהקיף את תחנת הדלק. שם תגלו מאחורי גבעות של חול וחצץ את בית קולנוע "מרחבים". הקולנוע הוקם באמצע שנות ה-60, לא החזיק הרבה זמן מעמד ונסגר כבר בשנות ה-70. תושבים עדיין זוכרים כיצד היו מתלבשים יפה ויוצאים לראות סרט או מופע, בתקופה שבה אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד כבשו את המסכים. לכל אחד מהכוכבים הוקם מועדון מעריצים של צעירים מקומיים. הודות לכך, קולנוע מרחבים תפקד בין השאר גם כזירת התגוששות בין שני המחנות - לפני ואחרי שהוקרן סרט שבו כיכבו אלביס או קליף.

כיום המבנה נטוש. עדיין ניתן להתרשם מגודלו, ומהחזית שבמרכזה סבכה טרומית מבטון. פרט בניין זה היה נפוץ בישראל של שנות ה-50 וה-60 בעיקר במבני ציבור, כשמטרתו העיקרית הייתה הזרמת אוויר אך גם כמרכיב עיצובי. הבניין פרוץ וניתן להיכנס לאולם הראשי, ועדיין למצוא כמה עשרות מושבים ששרדו מבין המאות שהיו כאן. 

פעם ראו פה סרט. כיסאות מתפוררים ב"מרחבים" (צילום: מיכאל יעקבסון)

2. המרכז העירוני, רחוב הרצל 36

רחוב הרצל הוא עמוד השדרה של העיר וחוצה את אופקים מצפון לדרום. אחרי כמה מאות מטרים מהכניסה לעיר מצד ימין, נמצא המרכז העירוני. הרחוב שבעבר היווה את ליבה הפועם של אופקים, מצוי היום במוות קליני. מה שתיפקד עד שנות ה-80 כמרכז חברתי, תרבותי ומסחרי הפך למקום שומם שבו בקושי ניתן למצוא עוברי אורח. ב-2010 נערכה כאן ראשיתו של תהליך להתחדשות עירונית בשיתוף פעולה בין העירייה לאדריכלים עירית סולסי ודרור גרשון. יחד החלו בתכנון משותף עם תושבי וסוחרי אופקים לפיתוח המרכז. עיקרי ההצעה שגובשה מצאה לנכון לבטל את הכיכר הציבורית שבלב המרכז, כשאת מקומה יתפוס רחוב משולב לתנועת הולכי רגל ותחבורה, והקמתם של מבנה מרכזי חדש למסחר ומשרדים ומגדל מגורים בן 20 קומות. תכנון זה הביא אמנם ליצירת סט מכובד של הדמיות ותכניות, אך כעת מצפים כאן לקבלת סיוע תקציבי מהמדינה למימוש החזון.

המרכז העירוני בנוי לפי המודל של הערים שהוקמו בשנות ה-50. מרביתם סובלים היום מחולשה ביחס למרכזי הקניות הגדולים, שנפתחו באזורי התעשייה שהתרוקנו, והם מצויים במלחמה מתמדת על חייהם. באופקים המצב קשה קצת יותר. המרכז מייצג בעצב את מצב הפריפריה הישראלית.  

אומרים שפעם היה פה שמח. המרכז העירוני (צילום: מיכאל יעקבסון)

3. גן הבנים, דרומית למרכז העירוני

המודל של המרכז העירוני, המופיע בכל אחת מערי הפיתוח, מלווה תמיד בגן עירוני. בשדרות זהו "גן ההסתדרות", בדימונה זה "גן אשכול" ובאופקים זה "גן הבנים". מאז שמישהו בעירייה החליט לסגור את הברז, הכל נבל וקמל והגן נראה כשטח בור שמעולם לא ידע צבע ירוק מהו. רק כדי להיווכח שלפני השממה הזו היה פה גן מלא אנשים וצמחייה, מומלץ למצוא ברשת את הפרק שצולם לתוכנית הטלויזיה "זהו זה" בגן ב-1979 והוקדש לעיר. הזנחתו של גן הבנים, לעומת ההשקעות הגדולות המופנות כיום לפארק אופקים שמחוץ לעיר או פארק הידידות השוכן בדרום העיר, היא נדבך נוסף בשקיעת מרכז העיר וגסיסתם של החיים העירוניים ביישוב.

כאן דווקא מצאנו נקודת אור: ביום העצמאות הקרוב גן הבנים ייחנך מחדש, ויש לקוות שימי הזוהר שלו ישובו. בחידושו הושקעו שבעה מיליון שקלים. הפרויקט, שאותו מתכנן אדריכל הנוף יעקב כהן, יכלול אמפיתיאטרון להופעות ולכינוסים עד 5,000 צופים, על מושבים ושיפועי הדשא.  

4. מרכז ספיר, רחוב הרצל 37

בניין המשרדים והמסחר השוכן אל מול בניין העירייה, על הציר הראשי של העיר, הוא ללא ספק המבנה הבולט ביותר במרכז העיר. המבנה נחנך ב-2006 וייחודו בכך שכולו מצופה באריחי חרס בצבע כתום-אדמדם, המוכרים בשם "טרקוטה". באזור התעשייה שוכן מפעל "טרקוטה אופקים", שמייצר מלבד מרצפות ורעפים גם אריחים לקירוי, ובניין זה הוא דוגמה לכך. זוהי אדריכלות ללא אדריכלים: הבניין לא תוכנן על ידי אדריכל אלא על ידי היזם עצמו, שלומי כהן, תוך קבלת עזרה מקונסטרוקטור.

השימוש בטרקוטה באופקים הפך לחלק בלתי נפרד מהבנייה בעיר, אך לרוב נעשה בה שימוש במסתורי כביסה ובחלקים קטנים במבנה. מרכז ספיר הוא המבנה הראשון, ועד כה היחיד, שבו המבנה כולו צופה באריחים אלה. "זה חומר שראיתי בארצות הברית ובאירופה, וכאן החלטנו ללכת על כל הבניין", מספר כהן. "נרכשה גם החלקה שמאחורי הבניין אך הנושא טרם הוסדר ולכן הבניין הושלם רק בחציו. בגלל זה החזית שפונה לשכונת המגורים נאטמה בינתיים וסוידה בלבן, וכשיושלם האגף האחורי, כל המבנה יצופה בטרקוטה".

זה הזמן לחצות את הכביש לטובת הפסקת אוכל במרכז הפול של רחל. הצד הקולינארי הוא אחד החלשים באופקים. בחזית המסעדה, שנראית יותר כמו מזנון, יש במה קטנה ומקורה שממנה אפשר להשקיף על רחוב הרצל ומרכז העיר. לצד הפיתה עם החומוס והפול, זאת ההזדמנות לפתוח בשיחה ולהתעדכן במצב.

גן הבנים היום וברקע מרכז ספיר (צילום: מיכאל יעקובסון)

5. מפעל אופ-אר, אזור התעשייה מול הפאוור סנטר

מפעל הדגל של אופקים בעבר היה אופ-אר לטקסטיל. גם היום, כשהוא נטוש, ניתן להעריך את גודלו ואיכויותיו האדריכליות. המפעל הוקם ב-1961, פעל עד 1986 והיה בבעלותם של קבוצת יהודים מארגנטינה (שם המפעל הוא קיצור של אופקים-ארגנטינה). אגף הכניסה ובניין ההנהלה הוא המרשים ביותר במתחם, וניתן לשוטט בקרבו וממנו לעבור אל חלליו העצומים והריקים של המפעל.

ד"ר שני בר-און, שערכה מחקר מקיף על המפעל ואף אצרה בעקבותיו תערוכה, מספרת שמאז שנמכר המפעל על ידי המדינה לאיש העסקים אליעזר פישמן, ניצב הבניין נטוש ומוזנח: "המפעל העסיק כ-450 איש שהיו כולם מתושבי אופקים, ובכך הוא הפך לחלק מהזיכרון של העיר והקהילה המקומית. בעת איום הסגירה התקיימה שביתה שבמסגרתה כל העיר התגייסה כדי למנוע את הסגירה".

את המפעל תכננו האדריכלים יצחק רפופורט, אשר גליברמן וצבי פרנקל, מי שתיכננו את בית "מגדל" בשדרות רוטשילד ובית מפעל הפיס בתל אביב וכן מפעלים רבים במדינה בשנות החמישים והשישים. בימים אלה מקודמת תכנית לחידוש בניין המפעל, ביוזמה משותפת של שניים מתושבי העיר – יצחק קריספל והאמן ז'וזף דדון, וכן האדריכל צבי אפרת. לפי תוכניתם יוקמו כאן חממה עסקית, אולם רב-תכליתי לכנסים, שמחות ואירועי תרבות, מלונית, ספרייה ואולמות ייעודיים לסדנאות אמנות ולקולנוע.  

רבבות העובדים פינו מקום לעשבים שוטים (צילום: מיכאל יעקבסון)

6. בית הפח, רחוב ביל"ו 279

ביתה של משפחת שבת, בשכונת בנה ביתך שבמזרח העיר, הוא נקודת ציון צנועה באדריכלות הישראלית. בשנות ה-80 החזיק מאיר שבת מפעל לייצור מכלי ענק מפח מגולוון, שיועדו לשמש כממגורות. המפעל נתקל בקשיים, ושבת בחר לשנות ייעוד: במקום ממגורות - בתים. לצורך מימוש החזון הוא בחר להקים את ביתו כאב-טיפוס.

הבית, המשתרע על שטח של 260 מ"ר, מתאפיין בקירות מעוגלים ואטומים היטב, ובמרכז המבנה ניצב עמוד בטון מרכזי התומך במפלס העליון ובגג. שבת האמין שהבית, שנבנה במהירות ובעלויות נמוכות, ימשוך את תשומת הלב של משרד השיכון, ושהממסד יאמץ אותו כמודל להקמת יחידות דיור בפריסה ארצית. הבית אכן זכה לכמה אזכורים בתקשורת, אך לא להתייחסות רצינית מצד הרשויות, שהעדיפו לדבוק בבנייה השגרתית. כך נותר בית הפח הרחק בפריפריה, כחלק מסיפורה של אופקים, עם חלום ותקווה שלא מומשו.

בית הפח. הרשויות דווקא דבקו בבנייה המוכרת (צילום: מיכאל יעקובסון)

7. שכונת עמיגור, בין הרחובות גולומב ואלי כהן

בדרך לבית הכנסת "אור תורה" מומלץ לעצור ולחנות את הרכב כמה מטרים לפני בית הכנסת, כדי להיכנס לשכונת עמיגור. היא מדגימה את מפעל הדיור הציבורי, שהנהיגה המדינה מאז הקמתה, ושנתון בדעיכה מתמדת. כמוה ניתן למצוא בכל עיירה ועיר בישראל, אך הודות לאקלים הנוח, נשמרה כאן עבודת קיר הנפרסת על פני כל חזיתות המבנים במתחם. עבודת אמנות זו נעשתה על ידי חברת "עמיגור" לפני כ-20 שנה, ונראה שהיא עדיין רעננה ונאה לעין זרה. עם זאת, היא ממשיכה את שפת התכנון של בנייני השיכון, שבהם מתבטל האדם הפרטי אל מול הכלל. עבודה זו, המורכבת מדגמים גיאומטריים אחידים, מדגישה אם כן את ערכיו המודרניסטיים של המקום: סדר, ארגון ולא מעט ניכור.

8. בית כנסת אור תורה ובניין האכסנייה, גולומב 34

מול שכונת עמיגור מופיעה ההתנגדות האזרחית לאותו מודרניזם, שמייצגים מבני השיכונים. בעוד ששיכוני הרכבת מורכבים מקווים ישרים, נקיים וחסרי כל זיקה לזהות המקומית, משיב עיצובו של בניין בית הכנסת את זהותם וסיפורם האישי של התושבים. את בתי הכנסת בעיר הקימו התושבים בעצמם, ולכן ניתנה להם ההזדמנות להביע את זהותם - מה שלא ניתן להם בשום מקום אחר בעיר.

עולי תוניס, שהקימו את בית הכנסת ב-1962, בנו כאן העתק של בית הכנסת באי ג'רבה שבו גדלו. על פי המסורת, הקהילה היהודית בג'רבה התיישבה באי הים-תיכוני כבר בתקופת בית המקדש, וביסודות בית הכנסת שולבו אבנים מסביבת בית המקדש. באופקים נמשכה המסורת, ובמבנה שולבו אבנים שנלקחו מאזור בית הכנסת בג'רבה.

בית הכנסת פתוח לכל מתפלל, ומאות תושבים פוקדים אותו לשלוש תפילות הנערכות יום ביומו. בצמוד הוחל בהקמת אכסניה שמשלבת מוטיבים ים-תיכוניים, המזכירים שלא במקרה את אחד ממבני החאן בעכו העתיקה. בל"ג בעומר מתקיימת בבית הכנסת הילולה לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, המושכת אליה גם אורחים מארצות הברית, מצרפת ומתוניסיה. כדי לשכן את האורחים הרבים הוחלט על הקמתו של המבנה המיוחד (בינתיים, נפסקה העבודה בשל קשיי מימון).

עוד זהות מקומית מעניינת אפשר למצוא מעבר לפינת הרחוב, בבית הכנסת ע"ש דוד ומשה (רחוב קיבוץ גלויות 119) המשמש בעיקר את בני העדה המרוקאית. 

עולי תוניס השאירו חותם אדריכלי. בית הכנסת (צילום: מיכאל יעקובסון)

9. אזור תעשייה 5, רחוב גולומב 34

במפעל אופ-אר מכסה הרושם האדריכלי על הריקנות וההשלכות הקשות שגוררת סגירתו של מפעל. בדרום אזור התעשייה תראו מקבץ לא קטן של האנגרים ששימשו בעבר מפעלים, וכיום נטושים. אין צורך להתעכב כאן יתר על המידה, אבל הרושם שהמקום הריק מותיר אצל המבקר אינו קל.

10. פארק אופקים ומצודת פטיש, מזרחית לעיר

ממזרח לעיר נמצא פארק אופקים המתפתח. מלבד מהיותו פארק משיב נפש עם עצים ומתקנים, מתקיים בו מפגש בלתי פורמלי בין האוכלוסיות השונות בנגב. בדואים, חיילים, עולים מקווקז ומחבר המדינות, תושבים ותיקים, מושבניקים ושאר אורחים – כולם באים להירגע.

בקצה הפארק ניצבת מצודת פטיש. למבנה מלבני ופשוט זה יש חשיבות עצומה בהכרת ההיסטוריה של הנגב. בסוף המאה ה-19 החליט השלטון העות'מני, לראשונה, להקים נקודת ביקורת בנגב במטרה לשלוט בחבל הארץ שלא היה מצוי עדיין תחת פיקוח. מצודת פטיש מסמנת למעשה את תחילתו של עידן שבו התחיל השלטון להתעניין בנעשה בנגב, ולחזק את השליטה הפוליטית בו.

בעשור האחרון, יחד עם פיתוח הפארק, עברה גם המצודה תהליך של שימור, אך עד עתה לא נמצא לה תקציב או שימוש שיאפשר את פתיחתה לקהל, ולכן המקום סגור. צמוד למצודה הוקמה מרפסת רחבת ידיים המשקיפה על נוף הנגב. המרפסת מרוצפת באותן מרצפות טרקוטה. הריצוף הכתום-אדמדם, שאינו מתאים לצבעים המקומיים, מציג גם הוא את סיפורה של אופקים ואת המאבק התמידי של המקום ותושביו להשתחרר מהדימוי שנכפה עליהם, ולייצר לעצמם זהות ייחודית. 

מצודת פטיש. מבנה פשוט, שפע של היסטוריה (צילום: מיכאל יעקבסון)

>> סנוב, ביבנה כבר היית?

>> זוהר בדשא: הבשורה מגיעה מקיבוץ גבעת ברנר