מפסיקים לשתוק. הפגנת ניצולי השואה (צילום: עטא עוויסאת)

יצאתי הבוקר למסע קניות בשדרה הראשית של יפו לקראת החג. חמושה בעגלת שוק ואופטימיות שעטתי לעבר הירקן כשבתיק נחה לה בשקט רשימת הקניות. השנה אני מארחת אצלי אנשים שאני מאד אוהבת וכמו בכל שנה, גם הפעם יהיה שמח וטעים.

רק שהשנה אני לא יכולה להימנע מהעצב. אני יודעת שבתוך האווירה המופלאה והחגיגית של שנה חדשה יש גם אכזבה מאד גדולה. ישנם אנשים שחיים במדינה הזאת והם שקופים. נכון, יש לא מעט אוכלוסיות כאלה, שאיפה שהוא שם למעלה מעדיפים לא לראותן, אבל האוכלוסיה שאני מדברת עליה מורכבת מאנשים שזמנם בעולם הזה קצר באופן בולט וברור: ניצולי השואה שחיים כאן בינינו והם רעבים ללחם.

השבוע התפרסמה ב-ynet כתבה מצמררת על ניצולים עריריים שאין להם בית לבוא אליו ואוכל לאכול. מזל שיש במדינה הזו אנשים נפלאים: מרגע פרסום הכתבה הגיבו עשרות אנשים וביקשו לאמץ ניצול שואה לחג. מהבירור שעשיתי התברר שכרגע לכל הניצולים יש משפחה שתארח אותם, לפחות לכל הניצולים שאותן עמותות יודעות עליהם.

ממילא לא יעזור

זה אמור לשמח אותי אבל זה לא באמת מניח את דעתי; תפקידה של המדינה לדאוג לאנשים האלה ובמהלך היובל האחרון בחרו כל ממשלות ישראל, ללא יוצא מן הכלל, להעלים עין.

ביום חמישי האחרון התכנסנו כ-20 איש ברחבת הסינמטק בהפגנה למען ניצולי השואה. חלקם היו עובדי ההוסטל בפרדסיה, שמטפלים בניצולים תשושי נפש, שניים מהם היו ניצולי שואה והשאר אנשים שפשוט אכפת להם. מאד רציתי שהוריי יגיעו ויפגינו נוכחות, אבל אבא שלי, ניצול אושוויץ, אמר שזה ממילא לא יעזור ולאף אחד לא באמת אכפת מהם. המילים שלו קרעו את ליבי, אבל אחרי שנים של ביזיון -- הייאוש דיבר מגרונו.

אני דור שני וגדלתי על ברכי הסיפורים כל חיי. ביקרתי עם הורי בפולין, שלחתי לשם את שני ילדיי וכשהבן שלי ביקר באושוויץ עם השכבה שלו הוא פגש שם את הורי. זה היה מפגש מצמרר ומרגש של סבא, שחי בתוך התופת ההיא ונכד שנולד בן חורין כאן בארץ. המעמד הזה היה מאד קשה לאבי והוא לא הצליח להישאר שם ולשמוע את הנכד שלו מנגן בטקס. זה היה לו קצת יותר מדי.

אבי ובני באושוויץ

בישראל חיים היום כ-200,000 ניצולי שואה, רבים מהם מתחת לקו העוני. בפעם השנייה בחייהם הם מחטטים בפחי אשפה ומחפשים שאריות של אוכל וחיים בתנאים מחפירים ובזויים.

אז מה מסתתר מאחורי המציאות הזאת? מה באמת הסיפור של ניצולי השואה? הנה כמה עובדות ידועות שראשי המדינה לדורותיה מעדיפים להדחיק:

המדינה עשתה בכסף כבשלה

בתחילת שנות ה 50 החליטה גרמניה לשלם פיצויים לניצולים והגדירה אותם על פי שני קריטריונים מרכזיים: מי שהיה זכאי לתשלום ישיר מהם היו אותם אלה שהיו במחנות העקורים ב-1948 ואלה ששפת אימם גרמנית.

עבור שאר הניצולים העבירה ממשלת גרמניה סכומי עתק למדינת ישראל, שהייתה אמורה להעביר את הכסף לאנשים הנכונים. ממשלת גרמניה שילמה פיצויים גם עבור הנספים, כך שממשלת ישראל קיבלה הון עתק עבור אנשים שהלכו לעולמם והייתה אמורה להעביר את הכסף ליורשים. אבא שלי, למשל, שאיבד את כל משפחתו, היה אמור לקבל סכומי כסף גדולים עבור משפחתו שנספתה.

אבל הכסף מעולם לא הגיע אליו, כי איש מעולם לא טרח לחפש יורשים למשפחה שלו. מעולם לא פירסמו בשום עיתון מודעה הקוראת ליורשים להתייצב לקבלת הכסף. אבא שלי הוא רק דוגמה אחת וכמוהו היו עוד המונים. כך המדינה שקיבלה מיליונים עבור החיים והמתים ועשתה בכסף כבשלה.

בכל שנה, ביום השואה, מתקיים טקס ממלכתי ביד ושם וראשי ממשלה עומדים ונושאים נאומים חוצבי להבות ומלאי מילים גדולות וחסרות תוכן ומשמעות. הם מזכירים לנו שבזכות השואה קמה לנו מדינה, מתארים את סבלם של הניצולים במילים גבוהות ותמיד מבטיחים לזכור ולא לשכוח.

ואני תוהה, מה עובר למנהיגים שלנו בראש כשהם עומדים דום בצפירה ויודעים את האמת? איך לכל הרוחות הם מצליחים לישון בלילה בידיעה שנעשה פה גזל?

הולכים עם הזעקה עד הסוף

עד קיץ 2011 היינו כולנו מצקצקים בלשוננו, מהנהנים לאות הזדהות וממשיכים הלאה בחיינו. בקיץ הזה נפל דבר בישראל ומאות אלפים יצאו לרחובות לזעוק זעקה שכמותה לא נשמעה כאן. מעמד הביניים קרס, אוכלוסיות מוחלשות נדחקו לקרן זווית, דירה הפכה מחלום בר השגה לפנטזיה, הבנקים שוחטים את כולנו בריביות לא אנושיות, יוקר המחייה הפך לאבסורד וברור לנו שהמציאות הזו מחייבת טיפול שורש -- לא הלבנת שיניים.

בתוך כל הטירוף הזה יש קבוצה שחייבת התייחסות מיידית: ניצולי השואה. הם זקנים ומדי יום מתים עוד ועוד מהם. הכל דחוף והכל דורש שינוי, רק שבמקרה שלהם אנחנו על זמן שאול.

אז לפני שבוע קמה קבוצה של אנשים והחליטה ללכת עם הזעקה הזו עד הסוף. אנחנו לא דורשים מהממשלה לתקצב מחדש קצבאות לניצולים – אנחנו דורשים ממנה להחזיר להם את מה שמלכתחילה היה שלהם. לא יתכן שהכסף ששולם עבורם לא הגיע ליעדו. אנחנו דורשים עבורם את מה שהם קיבלו לפני שנים ונגזל מהם.

המאמר הזה יתורגם לגרמנית ויישלח לממשלת גרמניה ואני מזמינה אותה לתבוע ממדינת ישראל את המיליונים שנעלמו.

ב-18.10 מתוכננת הפגנה שבה ישתתפו גם ניצולי שואה. אם אתם רוצים להיות חלק המאבק הזה, נא שילחו לי מייל לכתובת: info@monacoaching.com

ערבות הדדית וחמלה אנושית הם שם המשחק. שתהיה לכולנו שנה מבורכת.

מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.

לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:

לאתר מהות החיים