הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"אתא פירושו הפועל העברי. אתא פירושו עבודה עברית. ביום שייסגר אתא, ייסגר גם המעגל הראשון של מדינת ישראל כפי שרצתה להיות. אתא אינו בית חרושת ואינו עוד מפעל. אתא הוא סמל. מי שמקפל סמל - מקפל גם את מה שהסמל הזה אמור לסמל"
(עמוס קינן, דצמבר 1984)
מילות הקינה של הסופר עמוס קינן שנכתבו לפני למעלה מ-25 שנה, מקבלות משנה תוקף בימים אלו, עם הקריאה לצדק חברתי בישראל. אם בעברו סימל אתא מפעל המשלב בין חזון ציוני לעבודה עברית, היום אתא הוא סתם וינטג' - נוסטלגיה מדומיינת על אופנה מפעם, שרבים מבכים את התאיידותו מהנוף לטובת רשתות אופנה זרות המייצרות בסין וטרנדים מתחלפים בקצב האוטוסטראדה. התערוכה החדשה "אתא: סיפור על מפעל, אופנה וחלום", שתיפתח ביום חמישי הבא (6 באוקטובר) במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב (אוצרים: ערן ליטוין ומוניקה לביא), מנסה להתחקות אחר סיפורו של המיתולוגי במפעלי הטקסטיל שפעלו בישראל, שלווה בסלוגן אחד קליט ופשוט: "מחר אתה - היום אתא".
סיפורו של מפעל אתא הוא סיפורה של החברה הישראלית. תסתכלו עליו ותראו אותנו: סיפורו של חלוץ אירופאי שראה באדמות ארץ ישראל קרקע בתולית לפועל העברי החדש, ונפח את נשמתו לאחר שלא הצליח להשתלב בחוקי השוק הקפיטליסטיים בעידן ההפרטה הגדולה של שנות ה-80. אתא נוסד בשנת 1934 על ידי אריך מולר, צעיר אוסטרי ממשפחת תעשייני טקסטיל מתבוללת ובעלת נכסים רבים מהעיירה באבי שבמורביה (כיום בצ'כיה). את הציונות גילה כאשר ישב במשך ארבע שנים בשבי הרוסי, לאחר שנשבה כקצין במהלך מלחמת העולם הראשונה.
עם שובו הביתה כגיבור מלחמה ב-1920, החליט לבנות מפעל טקסטיל זהה לזה של משפחתו, על אדמות כפר עטה בישראל, סמוך לחיפה ולמסילת הרכבת. את הקרקע, שהתפרשה על פני כמאה דונם, רכש מולר באמצעות חברת הכשרת היישוב, ואת 25 המשפחות בכפר – יהודים וערבים בעלי בתי מלאכה קטנים – העביר על ידי החלפת קרקעות לאזור עתלית. מבני המפעל, מכונות הטווייה והאריגה ובתי העובדים הגיעו כולם מאירופה, כולל שישה פועלי טווייה יהודים שהוסמכו למקצוע והסכימו לעלות לארץ ישראל.
התגברות האנטישמיות באירופה והתחזקות המפלגה הנאצית הביאו לעלייה מוגברת אל פלשתינה. כמפעל בולט בישראל, קלט אתא לשורותיו פליטים שהחליטו לברוח מאירופה. שניים מהם היו בני הזוג האוסטרים אוסקר וצילי סופר, שעלו ארצה עם בתם יהודית בת הארבע וחצי. הם השאירו מאחור בית כלבו לטקסטיל שמכר הלבשה, מוצרי טקסטיל והנעלה, וכן צי מתפרות שהקים אוסקר כבר בשנות ה-20 בעיר קורנויבורג שליד וינה.
בשנתם הראשונה בפלשתינה התגוררה המשפחה ברחוב יבנה בתל אביב. בעקבות המלצה של קרוב משפחתו, נפגש אוסקר עם אריך מולר, כדי לבדוק אפשרות לפתיחת חנות אתא. המקום שהוצע לו היה רמתיים, מושבה קטנה בין פתח תקווה לכפר סבא. משפחת סופר קיבלה את זיכיון מספר 12 לפתיחת חנות אתא במרכז המושבה, ובני המשפחה עברו להתגורר בחלקה האחורי של החנות.
"כולם היו קונים אתא", משחזרת בתם יהודית מילוא, שקיבלה לידיה את מושכות החנות לאחר מותו של אביה בשנת 1973, ומפעילה אותה עד היום כחנות בגדים. "אתא סיפקה לא רק חולצות תכלת וחולצות לבנות, אלא גם מוצרי טקסטיל כמו סדינים ומוצרי תינוקות". אתא רמתיים היתה אחת משלוש חנויות בגדים במושבה הקטנה, ושירתה גם את מושבי הסביבה. "אני זוכרת שאבי היה רוכב על החמור ליישובים מסביב כמו עין גנים וירקונה, מוכר אתא לאנשים מבוגרים שלא יכלו להגיע לחנות ברמתיים".
במהרה הפכו פריטי המותג אתא, שלימים העניק לו ש"י עגנון את הפירוש של ראשי התיבות אריגי תוצרת ארצנו, למדיו הרשמיים של הצבר. מכנסי החאקי, חולצת השבת הלבנה, כובע הטמבל, חולצת הפועל הכחולה. כל אלו הם רק מגוון מצומצם של פריטים שהפכו מזוהים עם הישראליות ויוצרו על ידי אתא. חוקרת האופנה דליה בר אור, שפרסמה לפני כשנה את עבודת הדוקטורט "אתא והחברה הישראלית: 1986-1934", טוענת כי אתא לא היה רק מפעל טקסטיל, אלא מילא תפקיד חשוב בגיבוש הלאומיות של החברה הישראלית החדשה, מאחר ששילב בין לאומיות, חלוציות וציונות עם קוד לבוש אחיד שעקף מעמדות.
מצד שני, היא טוענת, הנהגה עיצובית לא היתה באתא וההחלטות היו אגביות. למרות הבגדים הרבים שמוצגים בתערוכה, אתא לא הביא עמו שום בשורה אופנתית. גם כשבשנות ה-60 עיצבו לאתא מעצבי עילית מקומיים כמו לולה בר, לילי דרוויש ועודד גרא, הבגדים לא היו להצלחה גדולה, בעיקר כי הצעירים שרכשו את בגדיהם בבוטיקים החדשים של תל אביב ראו בהם "סקנד בסט".
"כדי שאתא ישרוד היום הוא היה צריך להכניס שינויים קלים בגזרות ובבחירות הבדים. הוא לא עמד יותר בצו האופנה. אבל יש היום וינטג'", אומרת מילוא, שכבר בתחילת שנות ה-80 ביקשה וקיבלה אישור מיוחד לשווק מוצרי אופנה נוספים שאינם מתחרים במוצרי אתא, עד לסגירתו הסופית של המפעל בשנת 1986. אבל אתא לא באמת נמחק מהזיכרון הקולקטיבי של מי שגדלו עליו. פריטי הלבוש שלו הפכו מאז לפריטי אספנות יקרים, ובגדי החאקי הסגפניים זכו לשלל מחוות ממעצבים עכשוויים כמו אילנה אפרתי, שהקימה בהשראתו את הקו א.א, או המעצבת רוני בר, שבתחילת דרכה עיצבה בגדים בסגנון בגדי הקיבוץ הדומים. חצי יובל מאז סגירתו של אתא, סיפורו של מפעל הטקסטיל הגדול והמפואר שהיה בישראל זוכה לעדנה מחודשת בדור העתיד. רק שהיום מעדיפים לקרוא לזה וינטג'.
