הדפסה
לכתבה באתר
"ליידי גאגא
של עולם האדריכלות" היא לא צעירה אקסטרווגנטית שמחליפה זהויות באופן סדרתי, אלא דיווה אופראית מסתורית ועצומת ממדים, עם פנים מאופרים וזועפים ופס צבע ששזור בשערה השחור. אך כמו כוכבת הפופ התורנית ממנהטן, גם היא מצאה את הנוסחה המנצחת לתהילה – ובמקרה שלה, תהילת עולם. זאהה חדיד, כוכבת הפופ של האדריכלות העולמית, בוראת מבנים גדולים מהחיים, אייקוניים, שלא ניתן להתעלם מנוכחותם. אין עיתון ומגזין שלא מפרסמים בהרחבה את יצירותיה, כתב אדריכלות שאינו מתפייט עליה (עכשיו תורנו) או סטודנט לאדריכלות שלא לומד על אודותיה. חדיד, בת 61, היא אחת התופעות האדריכליות המדוברות בתקופתנו: די היה לראות את הסטודנטים לאדריכלות במילאנו מתנפלים על הופעת האורח שלה בשבוע העיצוב השנה, ועומדים בתור בגשם שוטף כדי לראות את האשה הכריזמטית בהופעה חיה, כדי להיזכר שלא מדובר רק באדריכלית מחוננת – אלא בגיבורת תרבות.
כוח המשיכה, וגם ההרתעה, של האדריכלות החדידית טמון באופי הכמו-ציורי שמזכיר משיכות מכחול שקפאו. הקירות לעולם אינם אנכיים, הרצפות אינן שטוחות, והמפגשים בין חלקי המבנה רחוקים מלהיות בנאליים. זו אדריכלות פוטוריסטית (עתידנית), לעתים זוויתית ולעתים חלקה, ותמיד יוצאת דופן. אפשר לאהוב את זה או לשנוא, אך אי-אפשר להישאר אדישים. ברנדאן גיל, מבקר האמנות והאדריכלות של המגזין "ניו יורקר", תיאר זאת באופן מדויק להפליא: "יש לזאהה חדיד שאיפה להרחיב את התפישה הקונבנציונלית שלנו ביחס לתכנון אדריכלי, באופן שלפעמים מעורר התפעלות ולפעמים מעורר חימה".
החודש נודע כי בניין בתכנונה של חדיד, "אקדמיית אוולין גרייס", זכה בפרס היוקרתי "סטרלינג" של RIBA (איגוד האדריכלים המלכותי של בריטניה). זו השנה השנייה ברציפות שבניין של חדיד זוכה בפרס הנחשק: בשנה שעברה היה זה מוזיאון MAXXI ברומא, שיוזכר כאן מיד. הזכייה הייתה מפתיעה, שכן רבים סברו שהוולודרום האולימפי (של משרד האדריכלים הופקינס) בפארק האולימפי של לונדון 2012 יהיה זה שיזכה.כך או כך, הייתה זו עוד הוכחה לעוצמתו של המותג "זאהה חדיד".
כמעט פשטה רגל
מי היא זאהה חדיד? היא נולדה ב-1950 למשפחה אמידה בבגדאד, שהייתה אז עיר חילונית, קוסמופוליטית וליברלית, אווירה שהשפיעה עליה רבות. אחרי שסיימה תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה האמריקאית בביירות (שם היא סוגרת מעגל בימים אלו, עם השלמת הבנייה של הפקולטה למדיניות ציבורית ויחסים בינלאומיים בתכנונה), היא המשיכה לתואר שני באדריכלות בבית הספר AA בלונדון. בדומה לכוכבי אדריכלות עכשוויים אחרים - כמו משרדי BIG או MVRDV - חדיד החלה את דרכה המקצועית במשרד OMA של האדריכל ההולנדי הנודע, רם קולהאס. הוא הציע לה שותפות במשרד והיא סירבה, יצאה לדרך עצמאית וב-1980 פתחה בלונדון את משרד האדריכלים הקרוי על שמה. הוא ממוקם בבית ויקטוריאני מרשים שעבר הסבה כדי לתפקד משרד מודרני, ועל מאות הפרויקטים שנמצאים תחת ידיה עמלים למעלה מ-350 עובדים, ואיתם עוד 150 ברחבי העולם.
אבל המצב לא תמיד היה זוהר. למעשה, המבנה הראשון של חדיד נבנה רק ב-1993 (תחנה לכיבוי אש בקמפוס של חברת הרהיטים "ויטרה" בגרמניה), ובמשך השנים המשרד ידע סכנות חוזרות של פשיטת רגל, ורק בזכות גלגל ההצלה הכלכלי של משפחת חדיד העשירה הוא הצליח לשרוד.
במהלך השנים והקשיים דבק בה הדימוי של "אדריכלית של אדריכלים", מי שהפרויקטים שלה אינם יוצאים אל הפועל ואולי גם לעולם לא יתגשמו, עם סגנון פנטסטי שלא באמת מסוגל להתממש. ייתכן שהיא הקדימה את האפשרויות שהטכנולוגיה העכשווית מסוגלת לתת, כשרק בשנים האחרונות הן מצליחות להתמסר למשיכות המכחול שלה, וייתכן שמדובר בהבשלה ציבורית: נדרש זמן כדי לעכל את הטיפוס העיקש והבלתי מתפשר.
בראיון שהעניקה בשנה שעברה ל"גרדיאן" הבריטי, סיפקה חדיד את גרסתה למכשולים ולהצלחה שהגיעה לבסוף: "בזמנו התעורר ויכוח על העבודה שלי, שנוטה להתמקד בראוותני ולא בשימושיות צרופה. היום הציבור שינה את גישתו לאדריכלות. הערים שוב נעשו יותר שאפתניות. התעורר עניין עצום בבנייני ציבור, והאדריכלות קיבלה מקום בולט יותר בשיח הציבורי".
שרשרת הקריסטל שנשברה
אחת הפנטזיות המבניות המזוהות ביותר עם חדיד, שאף היא לא הגיעה לכדי מימוש, היא בית האופרה של קארדיף, בוויילס. זה היה ב-1994, כשחדיד גברה בתחרות בינלאומית על 268 הצעות אחרות, בזכות מבנה שקיבל בדיעבד את הכינוי "שרשרת הקריסטל של חדיד", המורכב מקטעים לא רצופים של זכוכית המקיפה את התיאטרון המרכזי. אלא שהתקציב הגבוה לא אושר בוועדה האחראית, ושנה לאחר הזכייה התברר שהפרויקט נגנז. חדיד הגיבה בכעס וראתה בעצמה קרבן של שנאת זרים ושוביניזם.
השנים שבאו אחר כך לא היו קלות יותר, וכשכבר היה נדמה שהכישלונות יימשכו לנצח, בא העשור האחרון בתנופה אדירה. מאז 2003 ועד היום המשרד של חדיד גדל פי חמישה - היא בונה בקצב מסחרר, מקבלת אינספור פרסים ומרצה ברחבי תבל. ב-2006 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית של כל עבודותיה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, וכעבור שנתיים היא הופיעה ברשימת מאה הנשים המשפיעות בעולם של מגזין "פורבס". שנתיים לאחר מכן דירג אותה מגזין "טיים" כאחת ממאה ההוגים המשפיעים של ימינו, וההכרה הגיעה לשיא ב-2004, אז הפכה חדיד לאשה הראשונה שזוכה בפרס פריצקר – פרס הנובל של האדריכלות.
נשיותה של חדיד בולטת על רקע העולם שבו היא פועלת. ענף האדריכלות נשלט ומנוהל על ידי גברים. די לדמיין אתר בנייה נוטף טסטוסטרון או להרים את המבט מעלה אל עבר שלל המגדלים הפאליים שמזדקרים מסביב, כדי להבין שמדובר בעולם זכרי מובהק. האשה היחידה שהצליחה להגיע למעמד דומה לזה של חדיד היא קזויו סג'ימה, מי שעומדת בראש משרד האדריכלים היפני המצליח SANAA, שהייתה לאשה השנייה שזוכה בפריצקר. שתי האדריכליות המצליחות הללו מקדישות את חייהן לעבודה ומתוארות כוורקוהוליקיות בלתי נלאות.
חלק מהמיתוס שנקרא זאהה חדיד קשור גם למסתורין שאופף את חייה. היא אינה נשואה ולא הקימה משפחה (כמו סג'ימה, אגב), שומרת על פרטיות, תמיד לבושה שחורים ולעולם לא תיתפס עם ציפורניים שאינן משוחות בלק בוהק. לעתים היא מוסיפה למראה הייחודי גם קווצת שיער צבועה בלבן או אדום. לנוכחות הדומיננטית שלה מתלווה קול צרוד ופנים זועפים, לעתים מאיימים, ואין פלא שהסטודנטים שלה רועדים מפניה.
האדריכלות היא כל חייה, ובראיון ל"גרדיאן" היא הסבירה שאין מבחינתה דרך אחרת: "באדריכלות חשוב שתהיה רציפות. זו לא עבודה מתשע עד חמש. אי אפשר פשוט להתחבר ולהתנתק בלחיצת כפתור". על תקרת הזכוכית של הנשים בתחום, היא אמרה ש"הזמנים השתנו, נשים אדריכלות מתקבלות היום הרבה יותר משהתקבלו אז". מי הן אותן נשים, שאלו אותה, והיא השיבה: "הן עדיין סטודנטיות".
צורות בלתי אפשריות
חדיד נמנית על שורת האדריכלים הדה-קונסטרוקטיביים (כמו פרנק גרי), שוברי המוסכמות הרדיקליים, שמעדיפים מערכת של חללים על פני חלל אחד הרמוני. לעתים אפשר למצוא את שמה מופיע גם ברשימת האדריכלים הדיגיטליים, אלו העושים שימוש בתוכנות מחשב, סימולציות ואלגוריתמים כדי ליצור אדריכלות ממשית.
מי שעודד אותה להגשים את הצורות הבלתי אפשרויות שהיא הוגה, היה המהנדס פיטר רייס, שהאמין שהן בנות-ביצוע. אבל את ההשפעה הדומיננטית ביותר, חדיד חבה (כמה לא מפתיע) לצייר. זהו קזמיר מאלביץ', מחלוצי האוונגרד הרוסי של תחילת המאה העשרים. מאלביץ' הנהיג קבוצת ציירים שהציגה לעולם סדרת מודלים אבסטרקטיים של בניינים, הוא כיכב בעבודת הגמר של הסטודנטית חדיד, ומאז נוכח באופן זה או אחר בכל עיצוב או תכנון שלה.
את החשיבות של אבסטרקטיות בעבודותיה, היא הדגישה גם כאשר נשאה את נאום הזכייה בפרס פריצקר: "אבסטרקטיות פתחה את האפשרות של המצאה לא כבולה (...) אבסטרקטיות איפשרה לי ללמוד איך קווים נפגשים. כשאני מתכננת אני רוצה לתפוס את האופן שבו קו משתנה ומתעתע, אני רוצה ללכוד את הדרך שהוא עובר בין מחוזות של אור וצל". במקרים אחרים היא בחרה להדגיש דווקא את החלק המתמטי-מדעי של העבודה שלה: "תמיד עסקנו במחקר של הגיאומטריה", נכתב בהודעה הלאקונית שליוותה את הפרויקט השאפתני שלה במצרים, הכולל בנייני משרדים, בתי מלון ושטחי מסחר על שטח של כחצי מיליון מ"ר (עתיד הפרויקט לוט בערפל כרגע).
מספרים שאת המשרד מנהל כיום באופן כמעט מוחלט שותפה הנאמן, פטריק שומאכר, ושהיא בעיקר מעופפת מהרצאה אחת לשנייה או עוסקת בקידום המותג שלה, שמתרחב והולך: סדרת המכוניות Z-CAR עם שלושה גלגלים המופעלת בגז, עיצוב נעליים לחברת האופנה "לאקוסט", ובאמתחתה גם סכו"ם, שלל מדפים, שולחנות וספסלים, שאת חלקם ניתן לראות במבנים ובכיכרות פרי תכנונה.
רשימה חלקית של מבנים בתכנון זאהה חדיד
המרכז הימי של לונדון, בריטניה (2011)
לא מכבר הסתיימה, בקול תרועה, בנייתו של המרכז הימי של אולימפיאדת לונדון 2012. התזמון לא היה מקרי - זהו הסימון לתחילת שנת הספירה לאחור עד שריקת הפתיחה של המשחקים. המתקן הציורי של חדיד - "שההשראה שלו היא גלים, ים ויצורים ימיים", כפי שהצהירה - מכיל שתי בריכות אולימפיות (50 מטר) ובריכת צלילה אחת (25 מטר).
הוא יארח את תחרויות השחייה של האולימפיאדה (17,500 צופים), ובסוף המשחקים יתכווץ כדי לשמש כבריכת שחייה עירונית (2,500 צופים). הגג משתרע על פני כ-3,300 מטר מרובע, והוא הדבר הראשון שרואות עיני המבקרים הנכנסים לפארק האולימפי. באופן אופייני לחדיד, משלם המסים ישלם הרבה יותר מהמתוכנן: הבנייה עלתה פי שלושה מהמתוכנן - 1.3 מיליארד שקלים.
- צפו בצילומים המרהיבים של בריכת השחייה,
שתככב באולימפיאדה הקרובה
בניין BMW המרכזי בלייפציג, גרמניה
גם את תכנון המבנה המרכזי של BMW בלייפציג קיבלה חדיד באמצעות תחרות בינלאומית, שבה גברה על 25 משרדים אחרים, חרף העלות הגבוהה שנדרשה לבנייתו – 1.55 מיליארד דולר. ההצעה של חדיד מורכבת מכמה קומות ומפלסים העולים זה על זה ויוצרים חללים משתנים, שמטשטשים את ההבדלים בין חלקי המבנה. התוכנית גורמת למפגש מכוון בין כל סוגי העובדים, כך שמנהלים ופועלים (עובדי צווארון לבן ועובדי צווארון כחול) וגם המבקרים נפגשים זה עם זה בחללים המשותפים לכולם. המכוניות עוברות בכל אחד משלבי הייצור דרך הבניין המרכזי - המשתרע על שטח של 25 אלף מ"ר ומשרת 5,500 עובדים - כך שפס הייצור מתמזג באופן פיזי עם העבודה המינהלתית של החברה. לא בכדי מכנה יצרנית המכוניות הגרמנית את המבנה: "מרכז העצבים" של החברה.
מוזיאון ריוורסייד בגלזגו, בריטניה (2011)
אפשר לטעות ולחשוב שחדיד זכתה לתכנן מבנים רבים בבריטניה; למעשה, רחוק מזה. שנים רבות הבריטים התייחסו בחשדנות כלפי הדיווה האדריכלית שבחרה לחיות ביניהם, ואת הבניין הראשון שהיא זכתה לתכנן בממלכה (היא תיכננה מבנה ארעי עוד קודם לכן – ביתן הקיץ של גלריית סרפנטיין בשנת 2000) היא השיקה רק ב-2006: מרכז הסרטן מגי בסקוטלנד. ואולם, מוזיאון ריוורסייד, מוזיאון תחבורה המכיל 3,000 פרטי תצוגה, הוא המבנה המונומנטלי הראשון של חדיד בבריטניה. מוזיאון תחבורה אולי לא נשמע מרשים, אבל המוזיאון הזה מתכנן למשוך אליו כמיליון מבקרים בשנה ועלות בנייתו הייתה לא פחות מ-415 מיליון שקל.
בית האופרה של גוואנגז'ו, סין (2010)
חדיד גברה בתחרות על המעסיק הראשון שלה, רם קולהאס, וקיבלה לידיה את תכנון האופרה המפוארת של העיר גוואנגז'ו, אחד משלושת מבני התרבות הגדולים ביותר בסין. אבן הפינה למבנה, שכבר זכה לכינוי "חלוק האבן הכפול" על שום צורתו, הונחה בשנת 2005. חמש שנים לאחר מכן הושק המבנה, שעלותו מוערכת בכ-700 מיליון שקל. האודיטוריום עשוי בעיקר בטון והוא עומד באופן "חופשי" בתוך מסגרת העשויה שילוב של גרניט, זכוכית, מתכת וחימר. המבנה הדרמטי היווה לאחרונה השראה לקולקציית הסתיו של מעצבת האופנה ויוויאן טאמס, ילידת גוואנגז'ו, הפועלת בניו יורק.
מגדל CMA CGM במרסיי, צרפת (2010)
זהו מגדל בגובה 147 מטר במרכז העסקים השוקק של עיר הנמל בדרום צרפת. זהו מרכז המשרדים הראשי של חברת הספנות CMA CGM, המאכלס כ-2,000 עובדים, שלא צריכים לעמוד בתור ארוך מדי למעליות: יש כאן לא פחות מ-20 כאלה, המובילות אל 33 הקומות של הבניין. חדיד קיבלה את הפרויקט ב-2004 ונדרשה לשלב אותו בהרמוניה עם המגדלים השכנים, ולא פחות חשוב, עם כנסיית נוטר דאם דה לה גארד, החולשת על המגדל מגבעה סמוכה. אולי זו הסיבה שהמגדל פשוט יחסית ואינו מזוהה באופן מובהק עם הסגנון הבומבסטי של חדיד.
כדאי לצפות בסרטון בראש הכתבה, המציג את הקמת המגדל.
מוזיאון MAXXI לאמנות המאה ה-21 ברומא, איטליה (2009)
כשהקבלן נשאל איך זה היה לעבוד על הפרויקט לצד חדיד, הוא ענה "מ-א-ו-ד ק-ש-ה". ולא בכדי: המוזיאון הלאומי ליצירות המאה ה-21 מורכב מנחשים מלבניים המשיקים, נפגשים ונערמים זה על גבי זה באופן אקראי כביכול. הבנייה הייתה מורכבת ונמשכה למעלה מעשור. את הפרויקט הגרנדיוזי מימן משרד התרבות האיטלקי, וחדיד זכתה בו בתחרות בינלאומית. ג'ונתן גלנסיי, מבקר האדריכלות של הגרדיאן, כינה את המוזיאון "העבודה הטובה ביותר של חדיד עד כה, יצירת מופת שהולמת את מבני הפלא העתיקים של רומא שנמצאים בשכנות לה". על הפרויקט היא כבר זכתה בפרס סטרלינג הבריטי, והמוזיאון מושך קהל רב שבא לצפות ביצירה - לאו דווקא בתערוכות המוצגות.
פקולטה באוניברסיטה האמריקאית בביירות (2011)
פרויקט שנמצא כעת בשלבי בנייה אחרונים, הוא תכנון הפקולטה למדיניות ציבורית ויחסים בינלאומיים של האוניברסיטה האמריקאית בלבנון. המבנה בנוי בזוויות חדות ומזכיר ר' אנכית, מה שמאפשר כיכר ציבורית מוצלת תחתיו. חדיד ניצלה באופן מרבי את השטח הקטן שהוקצה לבניין, הודות לבחירתה להציב את האודיטוריום מתחת לפני האדמה ובכך לפנות שטח לכיכר הציבורית. ראו את הדמיות הפרויקט כאן.
קומפלקס וואנגז'ין סוהו, בייג'ין (2014)
השבוע חשף משרדה של חדיד דימויים של פרויקט גרנדיוזי נוסף, שבנייתו צפויה להסתיים בשנת 2014. זהו קומפלקס דומיננטי ליד שדה התעופה החדש של בייג'ין (שאותו מתכנן משרדו של נורמן פוסטר), המורכב משני מגדלים שנדמים כהרים, בגובה מאתיים מטר.
"כמו מניפות סיניות, שני החללים נעים אחד סביב השני בריקוד, כאשר כל אחד חובק את השני בזווית המשתנה תדיר", מתאר המשרד. הקומות שייבנו בכל מגדל ייראו בבירור באטריומים (החללים המרכזיים הפתוחים) שיחצו את שלושתן וייפתחו אל רחוב הליכה המפריד בין שני החללים. המגדלים יהיו עטופים בחזית מאותו החומר, אך לא באותו העובי, מה שאמור לגרום לאפקט מנצנץ.
ותראו את זה:
>> בניינים מרחפים באוויר
>> מוזיאון הקומיקס הבועתי בסין
>> המתחרה החדש במגדל אייפל
>> בנק שדווקא כיף להיכנס אליו
