בעד המחאה, נגד המצב

עשה לי את השנה: מחאת המעצבים הישראלים

רובנו לא זוכרים היכן היינו ומה עשינו ב-13 ביולי השנה. יום למחרת, עם הצבתו של ראשון האוהלים בשדרות רוטשילד, חיינו השתנו לבלי היכר. המחאה החברתית שהנהיגה דפני ליף וסחפה מאז את כל קצוות העם בדרישה לצדק חברתי, הובילה להתעוררותן של "תתי מחאות" של קבוצות אנשים שקראו לצדק משלהם.

מנהגי מוניות ועד רווקות תל אביביות, מנשים חד הוריות ועד מעצבי אופנה. אלו האחרונים הסירו לראשונה את כסיות המשי והתאגדו באוגוסט האחרון למאבק בשיטת הקונסיגנציה הנהוגה במסחר האופנה בישראל, בעקבות יוזמה של מעצבת האופנה הוותיקה תמרה יובל ג'ונס.

בדומה למחאה של ליף, גם כאן שימשה הרשת החברתית פייסבוק כאמצעי לחיבור ושיתוף דעות ורעיונות בין בני אדם, מעצבים במקרה זה. היו מי שפקפקו ביכולתם של מעצבי אופנה עתירי אגו להתאגד – בעיקר לאחר שניסיונות קודמים נתקלו בתקיעת סיכות האחד בשני. כך היה במקרה של קולקטיב 6840 שהקימו בעבר מעצבות גן החשמל. הקולקטיב פעל כשנה, אך פורק לאחר מאבקים פנימיים וחילוקי דעות בין בעלי הבוטיקים.

דפני ליף. הקריאה לצדק חברתי סחפה גם את מעצבי האופנה (צילום: עופר עמרם )

התאגדות משותפת יוצרת כוח, עוצמה ויכולת לנהל משא ומתן תקיף יותר מול גורמים העומדים בדרכם של המעצבים: החל מהמכס הגבוה על ייבוא בדים, חוסר המקצועיות של המתפרות המקומיות ושיטת הקונסיגנציה שמנהיגים חלק מבעלי הבוטיקים ברחבי הארץ. הבנת האינטרס המשותף של המעצבים הובילה אותם סוף סוף לתובנה שניתן לעצב בשוק תחרותי ועדיין לשתף פעולה זה עם זה.

הדימוי שהצטייר לענף האופנה כתעשייה צמאת דם ומחרחרת ריב, התחלף בניסיון לגבש יחד חזון עתידי בעל יסודות חזקים.

ימים יגידו אם קהילת המעצבים בישראל תצליח למנף את המחאה החברתית בישראל לצרכיה. ייתכן שבאופנה כמו באופנה, גם כאן מדובר בטרנד שיתפוגג ברגע שעניין חדש ומלהיב יותר ייכנס לתמונה.

דבר אחד בטוח - להתארגנות הספונטנית שקמה בשבועות האחרונים יש משקל חשוב בעתידם של מעצבי האופנה הפועלים בישראל, ולו מהסיבה הפשוטה שהם גילו, אחרי תקופה ארוכה בה נכנעו לתכתיבים חיצוניים, כי באפשרותם לחולל שינוי. אמיתי. שינוי שיקרין על איכויות התפירה באופן חיובי, יקטין את עלויות הייצור ויגדיל את הרווחים העצמיים. בשלב הבא ניתן יהיה להתחיל מהפכה אמיתית גם ברמה העיצובית.

הרס לי את השנה: הפסקת פעילותו של המותג רוס אובטה

בחודש שעבר הכריז מותג האופנה הישראלי רוס אובטה על הפסקת פעילותו. ההודעה המרעישה תפסה את תעשיית האופנה הישראלית בהלם. רק בודדים ידעו כי המותג שנוסד על ידי האחיות הדס ועינב צוקר בשנת 2005 מצוי בקשיים כלכליים, וכי היה זה רק עניין של זמן עד שהגיליוטינה תחליק על ראשם של קברניטיו.

לכאורה, רוס אובטה היה מותג מצליח. בניגוד למעצבים צעירים בישראל החיים מדגם לדגם ומהיד אל הפה, הצליחו האחיות לבית צוקר במקום בו רבים חלמו להיות: הן שיווקו לחו"ל, ניפקו קטלוגים מפוארים מדי עונה, הרחיקו לייצר בחו"ל, פתחו שלוש חנויות מעוצבות לעילא, נסעו למסעות השראה ברחבי הגלובוס, והתהדרו במשקיעים פיננסיים שחלמו יחד איתן להפוך את רוס אובטה למותג בינלאומי. ועדיין, משהו השתבש בדרך.

מבלי לחפש אשמים בניהול של כרמל רפאלי ואבנר יהודאי, שרכשו את המותג ביוני 2010, או בשתי הקולקציות החלשות שהשיק המותג בערוב ימיו - הפסקת פעילותו של רוס אובטה היא סיפור טראגי, אלגוריה להתנפצותם של חלום האופנה הישראלי ושל הפנטזיה שעוד נותרה למעצבים צעירים שלא הגיעו לתחום מבוססים כלכלית.

רוס אובטה. אלגוריה להתנפצותו של חלום האופנה הישראלי (צילום: עמית ברלוביץ )

מוקדם מדי להסיק מסקנות מרחיקות לכת מהמקרה הבודד. גם לא מהבחירה של המותג דה הלרס להפסיק את פעילותו בישראל ולעבור לבסיס האם בלוס אנג'לס, או מהעמדתו למכירה של הבוטיק קפה ביזאר ברחוב בן יהודה בתל אביב.

שוק האופנה הישראלי נמצא כעת בתקופה רוויית מעצבים, חלקם כישרוניים להפליא, חלקם ממש לא ראויים לגבות תשלום על הסחורה שהם מייצרים. ועדיין, רבים וטובים מצליחים למצוא משקיעים ולהוציא לאור קולקציות ראויות מדי עונה, ביניהם אלה אייזנברג ממייזון רוז', המעצבת לולו ליאם מבנות, או המותג אלמביקה של הגר אלמביק, שצמח מחדש יד ביד עם המשקיעה ג'ודי פדלון. רוס אובטה אולי ייזכרו לעד כאחד הכישלונות המפוארים של התעשייה הישראלית, אבל גם כמעצבות שנלחמו על החלום שלהן עד הסוף. לצערן, הסוף היה מר.