הדפסה
לכתבה באתר
יש לי וידוי. אני שונאת את ראש השנה.
גם כי זה חג משמים וכבד, וגם כי המשפט הזה, "כל סוף הוא התחלה של משהו חדש", תמיד מגשים את עצמו אצלי אחד לאחד. כל ראש השנה, כל שנה, כל החיים שלי מתהפכים.
זה נורא יפה עם כל הסמליות וזה, אבל ראבאק, כל ספטמבר פרידה, מעבר דירה, מהפך. ראש השנה מוצא אותי תמיד במצב רוח רעוע, בגלות מכפיה, בחוסר אוריינטציה ועם חוב למע"מ. ממש כאילו ראש השנה זו הדרך של אלוהים להגיד לי: "יאללה, היה נחמד, נהנינו, האוכל היה טעים. עכשיו delete על הכל. יש לנו עבודה".
תמיד אני נזכרת בסרט הישן הזה עם אנדי מקדואל, "לקום אתמול בבוקר", עם השדרן האומלל ההוא שלא מצליח לסיים את היום עם המרמיטות ולעבור הלאה. אני כמו הילדים הלא יציבים האלה של השגרירים שכל כמה שנים מחליפים יבשת, בית ספר, שפה, אקלים ועד שהם מתרגלים לחדש: הופה! שוב עוברים, כי לאבא יש משהו נורא חשוב לעשות באפריקה.
באמת חשבתי בתמימותי שהפעם אצליח לעבור את ספטמבר בלי שינויים דרמטיים, או לפחות בלי שינויים דרמטיים שלא מתאימים לי לתוכניות, אבל לא. הנה אני שוב, בפרידה, בדירה חדשה, ותפוחים בדבש מופיעים לנגד עיני, כמו סיוט רפטטיבי שאי אפשר להתעורר ממנו.
rewind.
מהתחלה.
שלוש ארבע ו...!
תגידו לי, למי יש כוח לחרא הזה?
מילא פעם, אז עוד הייתי תמימה מספיק להאמין שהדברים נמצאים בשליטתי היחסית, ואופטימית מספיק להאמין שאני בוחרת בחירות מודעות, שאני יודעת מה אני רוצה ואיך משיגים את זה. לצערי היום אני כבר הרבה יותר צנועה.
היום אני כבר יודעת ש"התחלות חדשות" הן לא בהכרח חדשות, אלא יש סיכוי שהן פשוט חזרה מעגלית למקום שכבר הייתי בו, ושיש סבירות גבוהה שאעשה גם הפעם בדיוק את אותו מסלול (עם נוף שונה) כדי שבסופו של דבר אמצא את עצמי שוב כאן, בתאריך אחר.
אם הייתי מאמינה בזמן לינארי, ההבדל בתאריכים היה יכול לעודד אותי. אבל אני לא.
אני יודעת שאני כאן כבר שנים. אני מזהה את המקום, את הריח, את התחושה. זו לא התחלה חדשה ולא בטיח. אמנם הכל נגמר, אמנם מונח לפני דף חלק שכביכול הכל יכול להיכתב בו, אבל זה לא נותן לי כלום אם אני עדיין אותו בן אדם עם אותם דפוסים ישנים שמנהלים אותי ובוחרים במקומי. גם בדף חדש אפשר לכתוב פעם אחרי פעם את בדיוק אותו סיפור ישן.
אני לא מסוגלת עוד פעם למצוא בתוכי את הרצון והשכנוע העצמי להדביק אבן אבן, רסיס רסיס של המבנה
הזה, שנקרא "החיים שלי", מחדש. זה לא ייגמר טוב. חלקים ילכו לאיבוד, יישארו חורים, ובגשם הראשון הכל יתמלא מים.
אני לא מסוגלת להרכיב בפעם האלף את אותו הפאזל של מליוני חלקים שממילא יתפרק שוב. מצטערת, אבל אין לי את האנרגיה לפענח שוב אם הכחול הזה הוא שמים או ים. כבר חודש אני יושבת ובוהה במיאוס בחמשת אלפים חלקים כחולים. די, נמאס לי. שיישאר מפורק בקופסה. אני אלמד לחיות עם הורטיגו.
אז יש לי בקשה לשנה החדשה, אם מישהו עם קצת השפעה מקשיב כרגע: אם זה לא קשה, הפעם אני רוצה לדלג על כל הקטע הזה של ההתחלה.
אם זה לא מפריע לאף אחד, הפעם אני לא רוצה חדש. לא רוצה משודרג, לא רוצה אחר, לא רוצה מנצנץ ועטוף בצלופן. מוותרת על התענוג.
לא רוצה להתחיל, רוצה להמשיך, לתקן את מה שהתקלקל, לרפא את מה שכואב. אהבתי את הישן. הוא היה נחמד ונוח ונעים ובלוי ורך ומלא טעויות, כזה שהיה נעים להתכרבל איתו בלילה.
רוצה שגרה, חדגוניות, לחזור כל ערב לאותו מקום ולדעת מראש מה יקרה. אני רוצה ביטחון, שקט, שלווה. פעם אחת, רק פעם אחת מזוינת, אני רוצה שנה קשוחה ועמידה שמחלימה מקללותיה, ולא שנה דרדל'ה שנופחת את נשמתה בתנוחה ענוגה כמו הגברת עם הקמליות.
לא רוצה לשחק פאזל יותר. בוא נשחק פוקר.
הגיע תורי? אני אומרת פאס וקמה מהשולחן. אין לי יד, נגמרו הז'יטונים, הבית ניצח, אוקיי? ומספיק להשתולל עלי עם התפוחים האלה. זה כואב כשהם נופלים על הראש, ולא, הדבש לא ממש מרכך את המכה.