שלושה תינוקות צורחים בעגלול. בהתחלה היא שמה שם אחד, ואז העמיסה עוד אחד ואז הוסיפה את השלישית, שבכלל לא בכתה. אבל ברגע שנכנסה לעגלול וראתה את שני החברים שלה צורחים, הצטרפה גם. אבל שלושה תינוקות צורחים בעגלול לא גרמו למטפלת לעצור את רצף הפעולות שלה או להרים לפחות אחד מהם ולנסות להרגיע. במקום היא אמרה בקול מעט נבוך: "קצת בכי עוד לא הרג אף אחד" ודחפה אותם לכיוון היציאה מהגינה. בדרך היא עוד מילמלה: "זה בסדר. זו עייפות בריאה".

 

ואני הסתכלתי על הבת שלי, בת השנה וקצת, וכל כך שמחתי בשבילה שאמא שלה שם איתה. שיש מי שמקשיב וקשוב רק אליה. שלא יכול להיות שהיא תבכה ולא יתייחסו.

 

הטורים הקודמים של אור אלתרמן:

 

מההתחלה ידעתי שאני אשאר איתה בבית עד גיל שנתיים לפחות, אבל הביקורים האחרונים שלנו בגינה הספיקו להפוך את השנתיים לשלוש. וזה לא שראיתי שם מקרי הזנחה שדורשים דיווח. קרוב לוודאי שאם הייתי מספרת את זה לחלק מההורים של התינוקות האלה, הם בכלל לא היו מתרגשים. אולי מבחינתם זה חלק מהמחיר של לשלוח תינוק בן חצי שנה למשפחתון של 9 ילדים ו-3 מטפלות.

 

אבל אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לחשוב שהבת שלי תבכה והתגובה תהיה להושיב אותה רחוק ממגע יד. שהיא תיפול מהמגלשה ועד שהיא לא תצרח אף אחד לא ישים לב. שהמטפלת תשאיר אותה להתנדנד בנדנדה ותתרחק משם כי יש עוד ילדים שצריך לשים אליהם לב, והיא תהיה שם לבד.

 

ותחסכו ממני את הטענה שזה בגלל שאני יכולה. אין לי כסף מיותר. היי, אין לי כסף בכלל. אז בנוסף לעבודתו הקבועה, בעלי לוקח כל חלטורה אפשרית ואני עובדת בעבודה שהשעות שלה גומרות לי את חיי החברה. אבל אני נהנית מכל רגע ומאמינה בכל שניה שזה הדבר הכי נכון שאני יכולה לעשות. זו הבת היחידה שלי. לא תהיה לי עוד אחת כזאת. אז מה פתאום שאני אתן אותה לאחרים?

 

ותחסכו ממני את הטענות שילדים צריכים גן בשביל להתפתח. להתפתח במה בדיוק? יש לי הרגשה שהיא תעמוד, תלך, תקפוץ ותיפול גם אם היא תישאר איתי. יש לי תחושה חזקה שהיא תדע לדבר, אולי אפילו יותר מדי, אם אני אהיה בסביבה שלה רוב היום. ויש לה מספיק חברים בני אותו הגיל שהיא יכולה להיפגש איתם במקומות לא פחות, אם לא יותר, נחמדים מגן, כמו בריכה, ים וגינות מלאות דשא.

 

וכן, אני יודעת שיש משפחתונים מעולים עם גננות מקסימות וקשובות. ושיש הורים שעשו מיליון בדיקות לפני שהם הכניסו את הילדים שלהם. אבל מה שאני רואה בגינה קורע לי כל יום את הלב מחדש.

 

היום בגינה מצאתי את עצמי מרימה על הידיים ילדה בגיל של הבת שלי שפשוט עמדה שם ובכתה כי המטפלת מהמשפחתון לא חשבה לעשות עם זה כלום. אולי בגלל ש"היא ילדה קשה" כמו שהיא אמרה כמה רגעים קודם לכן למטפלת אחרת. אבל הילדה הקשה הזאת, שלא מכירה אותי ומיד התמסרה לחיבוק, נרגעה בשניה שהרמתי אותה, קצת דיברתי איתה והזמנתי אותה לשחק איתנו.

 

אז אם בלהתפתח הכוונה שהבת שלי תלמד שצריך אמא זרה שתשים אליה לב יותר מהאנשים שהפקידו אותה אצלם, אני מעדיפה שהבת שלי תישאר לא מפותחת אבל מחייכת ומחובקת חזק חזק בידיים שלי.