הדפסה
לכתבה באתר
אדוארד וֶוסטון, אחד מגדולי הצלמים של המאה העשרים, אמר פעם: "להתייעץ עם חוקי הקומפוזיציה לפני שמצלמים תמונה זה כמו להתייעץ עם כוח הכובד לפני שיוצאים להליכה". גם באדריכלות, יותר ויותר יוצרים מסרבים להתייעץ עם חוקי הז'אנר או עם כוח הכבידה, והתוצאה היא שלל בתים שמצטרפים אל המירוץ להבסתם. אם אפשר לתמצת במשפט אחד את התכונה המשותפת להם, הרי שמדובר במבנה מאוזן שנדמה כמרחף באוויר ומתריס כלפי הגרביטציה.
ה"צפצוף" על כוח הכבידה התחיל בראשית המאה הקודמת, בד בבד עם שכלול הבטון המזוין – אותו בטון מרוכב שמכיל מוטות או רשתות פלדה. לפני כן היו אלו הקירות שנאלצו לשאת את משקל המבנה, אבל עם הופעת הבטון המזוין שוחררו הקירות מן המשימה, וזה איפשר מיפתחים גדולים יותר בין התמיכות. המיפתחים מעניקים לאדריכלים אפשרות "לנתק" חלקים מהבניין מהקרקע. חלק מנותק כזה, המחובר לבניין רק מצד אחד, נקרא "זיז". מבחינה הנדסית הוא מתפקד כקורה אחת גדולה.
במקרים רבים הזיזים "המרחפים" מכילים קורות אלכסוניות, שמעניקות עוצמה הנדסית נוספת. כך למשל, במבנה עמוס הזיזים שתיכנן המשרד השווייצי הרצוג ודה מרון בשביל חברת התרופות "אקטליון", הקורות האלכסוניות חשופות ומהוות חלק מהקישוטיות של המבנה. במקרים אחרים, למשל במוזיאון נאנג'ינג סיפאנג בסין, הקורות האלכסוניות נחבאות בתוך הקיר ולא נחשפות למבקרים. מבנה המוזיאון לאמנות, שאותו תיכנן האדריכל האמריקאי סטיבן הול, הוא מסגרת מאוזנת שנשענת לכאורה על שלוש נקודות תמיכה בלבד, מה שמעניק את תחושת הניתוק מהארץ. למעשה, יש כאן קומת קרקע גדולה המעניקה תמיכה לכל המבנה, אבל צבעה הכהה של החזית התחתונה לעומת צבעה הבהיר של החזית העליונה - בנוסף לגינה הפורחת המצויה למטה - מתעתעים את העין, הסבורה שהקומה העליונה תלויה באוויר.
>> לכתבה המלאה על מוזיאון נאנג'ינג
מרחף בבורדו
אחד המבנים המרחפים המפורסמים בעולם (גם בזכות סרט תיעודי שנעשה עליו) הוא הבית בבורדו של משרד האדריכלים ההולנדי OMA. רם קולהאס, העומד בראש המשרד, נדרש בסוף שנות התשעים לתכנן את הבית לאדם הנע בכיסא גלגלים, תוך דרישה שהתוצאה תהיה מרשימה. קולהאס התעלה על הציפיות: הבית מכיל שלוש קומות המחוברות במעלית יוצאת דופן – מעין חדר העולה ויורד לפי הצורך. הקומה הראשונה חצובה בהר, הקומה השנייה שקופה לחלוטין, והשלישית כמו מרחפת מעל הקרקע.
בית מגורים נוסף בז'אנר, שהושלם לאחרונה ועליו כתבנו כאן, נמצא בעיר אביקו, יפן. הבית קופץ מיד אל העין, במיוחד לנוכח הבתים הקלאסיים השכנים. הוא בולט לא רק בגלל הבטון החשוף המצפה את חזיתו, אלא גם על שום הזרוע האנכית הגדולה שמשמשת כקדמת הבית. הזרוע מסתיימת בחלון רחב הפונה אל הרחוב, מה שמעניק מקור אור טבעי לפנים הבית, וצל על אזור החניה שתחתיה. גם המדרגות נטולות המעקה בתוך הבית הן זיזים – הן מחוברות אל הקיר רק בקצה אחד – ומשלימות את ההתרסה הכללית על כוח הכובד. התכנון נעשה במשרד האדריכלים היפני Fuse Atelier.
>> לכתבה המלאה על הבית באביקו
הגענו לבית הולמן, שאותו תיכנן משרד האדריכלים האוסטרלי Durback Block Jaggers, והוא תלוי בקצה צוק בגובה 70 מטר ליד סידני. התוכנית בת הקומתיים מורכבת מחללים מרובעים, שכאילו גלשו זה על זה. הסלון וחדר האוכל נמצאים בחלל העליון המעוגל, שמכיל חלון גדול ונשען על ארבעה עמודים זוויתיים, מה שמעניק תחושה כאילו המבנה "חופשי" מעל המים. הקומה התחתונה מהווה בסיס כמעט נעלם למבנה. הטשטוש שלה מתקבל באופן דומה לזה שבמוזיאון נאנג'ינג סיפאנג, באמצעות תעתוע אופטי. היא עשויה אבן לא מסותתת, שמתמזגת עם הצוק.
בית הולמן אולי מרחף באופן דרמטי מעל הים, אבל אם מודדים אותו במונחים של קיימות - הוא לא עובר את המבחן הבסיסי. שיכון משפחה אחת על צוק פראי אינו בחירה בת-קיימא, הן מבחינה סביבתית והן חברתית. באופן כללי, כדי לאפשר מבנה מרחף שכזה נדרשת קונסטרוקציה מרובה, מה שיוצר בנייה בזבזנית במשאבים.
במקרים אחרים, קריאת התגר על כוח הכבידה דווקא יכולה לטמון בחובה אלמנט בר-קיימא, ולנבוע מתוך בחירה סביבתית שמבקשת להותיר טביעת רגל מינימלית על הקרקע. כזה הוא מכון איסאם פארז, הפקולטה למדיניות ציבורית ויחסים בינלאומיים של האוניברסיטה האמריקאית בביירות. משרד האדריכלים של זאהה חדיד, האחראי למבנה, ביקש להותיר תחת הבניין שטח לא בנוי שישמש ככיכר ציבורית. לפיכך תוכנן הבניין בצורת ר', כך שהזיז של המבנה, אותה קופסה מאוזנת העומדת על הרגל התומכת, מצל על הכיכר שנוצרת למטה. במקרה הזה הריחוף ייטיב עם הציבור, לפחות עם ציבור מבקרי הקמפוס.
>> לכתבה המלאה על מכון פארז
לא רק כיכר יכולה לחסות תחת הזיז; לפעמים מדובר במבנים שלמים. כזה הוא הפריסקופ – מבנה בסינגפור, שזכה בשמו על שום צורתו. המשרד הבריטי VW+BS השתמש בזיז ארוך בצורת ר', החולש על הבניינים השכנים, מה שאיפשר בנייה לגובה ושימוש מקסימלי במרחב הנתון. גם העמוד התומך מכיל רכיב שימושי: יש בו ארבע קומות משרדים.
אחד הבניינים הקיצוניים ביותר בסוגת המרחפים הוא מרכז שארפ לעיצוב באונטריו, קנדה. מדובר בקובייה בצבעי שחור לבן (תאורה לילית חושפת את משקופי החלונות הססגוניים והופכת את הקובייה לצבעונית), שנתמכת בכמה עמודים דקים הניצבים בזווית. תמיכה נוספת מתאפשרת בזכות קורה אלכסונית, שאותה בחר המשרד הבריטי של וויל אלסופ להדגיש באמצעות צביעתה באדום. סיבוב סביב הבניין חושף תמיכות נוספות, אבל האפקט המרחף כבר הותיר את הרושם שלו בשלב הזה. ביקור בתוך המבנה מגלה קורות אלכסוניות וגם הרבה קירות צבעוניים.
משפט הולם לסיכום הדיון על המבנים המאותגרים-כובדית שייך לאלברט איינשטיין, מי שנבר בנבכי כוח הכובד באופן יסודי: "You can't blame gravity when falling in love".
