השירה היא קרביים ונפש

יודית שחר

ספר שיריה של יודית שחר, "זו אני מדברת", זכה לאחרונה בפרס ע"ש דוד לויתן. זהו הפרס השלישי שקוטפת שחר מאז יצא ספרה, לפני כשנתיים וחצי. מאז תורגמו שיריה ופורסמו באנתולוגיות שונות באנגלית, בערבית ובספרדית, אולם היא עדיין נבוכה לכנות את עצמה משוררת.

"המילה 'משוררת' היא מילה טעונה", אומרת יודית. היא כותבת מגיל שבע וכבר בגיל 20 פירסמה שירה בכתבי עת, אבל משוררת? הספר הוא זה שהכתיר אותה בתואר וגם היום, כשכבר יש לה לגיטימציה לומר זאת בפה מלא, היא עדיין מהססת.

סוג של נס

את ספר שיריה הוציאה בגיל 50. "זה היה סוג של נס", היא מספרת, "לא חשבתי להוציא ספר, כי שירה לא מוכרת. לא רציתי שהשירים ירקבו על מדף". שרון רוטברד מהוצאת בבל גילה את שיריה באתר "במה חדשה" ופנה אליה בבקשה להוציאם לאור. הספר זכה לתמיכת "קסת" ואחר כך בפרס לספר ביכורים בפסטיבל השירה במטולה.

"כל הסיפור הזה הוא ממש הפתעה", מודה שחר. ולא, היא עדיין לא התרגלה, למרות הפניות האישיות והנרגשות. "זה בכל פעם מרגש אותי מאד. וזה קורה. זה לא מתעכל. ואת יודעת מה? שגם לא יתעכל". זו היתה משימה לא פשוטה, לתפוס את יודית שחר לשיחה.

מתי יש לך זמן לכתוב שירה בתנאים האלה?
"אין לי זמן. את רב השירים כתבתי בנסיעות אוטובוס. עכשיו גם אין לי זמן במוח", נאנחה.

שנת הלימודים החלה ושחר היא מורה, שעובדת עם נוער בסיכון. היא אוהבת את העבודה, אבל מעידה שזה לא מותיר לה פנאי לכתוב. "להיות יוצרת זה מותרות", היא מוחה ולמרות שבקנה מידה של עולם השירה הספר שלה הצליח -- להתפרנס ממנו קשה: "הספר נמכר ב-79 שקלים והיוצר רואה מזה שקל אחד. לשירה אין רווח חומרי".

היא מפרידה בין עבודתה כמורה לבין יצירתה. "לנוער חשוב שתהיה דמות סמכותית, אבל השירה היא קרביים ונפש. הלוואי שיכולתי להיות אמנית: להרהר, ליצור. אבל אי אפשר להתקיים, אנחנו חיים בעידן לא תרבותי. ברנסנס היו פטרונים של אמנות, בקפיטליזם -- המציאות מוציאה את הנשמה".

מדברת בגוף ראשון

המהפכה הנוכחית, שמביאה להתעוררות חברתית, מרגשת את שחר: "שנים הלכתי עם חברי המשוררים להפגנות והנה הרגע הזה מתגשם ומדינה שלמה מפגינה בשדרות רוטשילד".

תדמית השירה כמנותקת מהמציאות -- מתנפצת: משוררים רבים לוקחים חלק פעיל במהפכה וכותבים שירה חברתית, ובכל זאת, מה יש בשירתה שמצליח לחלחל פנימה ולגעת? "אולי ההבדל הוא שהם מדברים על 'ה', ואני מדברת על החיים שלי, החיים הפרטיים שלי", היא מציעה.

ואכן, הפרטי, הספציפי, הקול שהוא יודית שחר מתחייב לדבר בגוף ראשון. "זו אני מדברת", מזמין לעצור ולהקשיב. וכשמקשיבים, אין מנוס אלא להתחבר. אך על אף שעוצמת שירתה באה מתוך החיבור למציאות, עבורה השירה היא גם מפלט, "אי אפשר בלי מפלט", היא אומרת ומספרת על שיר שכתבה -- "שתי נשים שמשוחחות באוטובוס על אשה נוספת שהצמיחה כנפיים".

ואולי השירה היא הציפור? יתכן: "הספר עשה משהו פנטסטי. השירים האלה מדברים, נוסעים לארצות רחוקות. הספר הזה מוליך אותי", היא אומרת.

פתחי / יודית שחר

פִּתְחִי אֶת הַחַלּוֹן

פִּתְחִי

מַה כְּבָר יֵשׁ לָךְ לְפַחֵד

קִרְעִי אֶת הַחַלּוֹן

מַה כְּבָר יֵשׁ שָׁם בַּחוּץ

נִשְׁמִי אֶת הַשָּׁמַיִם פְּעוּרִים

יוֹפִי וּכְאֵב

דְּגִיגִים מְכַרְסְמִים עֲנָנִים

חַיִּים מְפַרְפְּרִים תַּחַת סַכִּין

נוֹטְפִים מַאֲוַיִּים

רוֹחֲשִׁים

נַהָגֵי אוֹטוֹבּוּס שׁוֹלְחִים בָּךְ מַבַּט

מוֹכְרֵי מַמְתַקִּים בַּשּׁוּק מוֹדְדִים אוֹתָךְ

הֶחְבֵּאת אֶת הַחַיִּים

בְּתוֹךְ הַתַּחְתּוֹנִים

וְכיסִּית בְּשִׂמְלָה רְחָבָה,

פִּתְחִי

זו אני מדברת / יודית שחר

שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת

כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,

מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר

לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,

גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,

בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,

וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת

עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.

(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ

אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה

מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה

בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן

לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה

וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת

אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,

גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,

(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)

לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר

אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.

בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?