עיר רוקדת: הארכיטקטורה המהפנטת של ''פינה''

Wir wuppen das (''אנחנו 'וופן' את זה") הוא ביטוי גרמני נפוץ, שפירושו "אנחנו נדאג שזה יקרה". למעשה אין פועל כזה, wuppen, בגרמנית; זו הטיית שמו של אחד הנהרות המפורסמים בגרמניה - וופר ( - (Wupperשעל שמו נקראת גם העיר וופרטל (Wuppertal). זאת עיר תעשייתית ואפרורית למדי במערב המדינה, שידועה במוסד האמנותי המפורסם ששוכן בה: "תיאטרון המחול וופרטל" שבראשו עמדה הכוריאוגרפית הנודעת פינה באוש, עד מותה לפני שנתיים.

אם צופים בסרט "פינה", שעלה השבוע לאקרנים בישראל ומתעד את רקדניה של באוש, מגלים שתיאטרון המחול שלה אינו מוקד היצירתיות היחיד באזור. הבמאי וים ונדרס יצא מהאולמות הסגורים וצילם את הרקדנים מחוללים בתוך יצירות ארכיטקטוניות מרשימות ובסמוך אליהן, כולן באזור וופרטל. התוצאה מביאה את הצופה אל מפגש מלא עוצמה בין מחול, קולנוע, טבע פראי וארכיטקטורה. ביקור בחבל הארץ שבו שוכנת וופרטל, הנקרא ברגישס (Bergisches Land), מלמד שהאדריכלים שאחראים למבנים הללו הפנימו את רוח המקום ואכן דאגו שזה יקרה. הנה הרשמים משם.

חבל ברגישס

הדבר הראשון שמבחינים בו כאשר מגיעים לאזור ברגישס הוא ריבוי הטבע הפראי. עניין מפתיע, בהתחשב בעובדה שזהו אזור התעשייה הראשון בעולם. כשחושבים על ערים כמו אסן (Essen), דיסלדורף (Dusseldorf), קלן (Koln) או וופרטל, מדמיינים נוף תעשייתי עתיר מנופים ואפוף עשן ארובות.

אבל המציאות הרבה יותר ירוקה. שני שלישים משטחה של וופרטל, שבה חיים 360 אלף תושבים, הם ירוקים. תושבי האזור גאים בכך שכל נקודה בעיר רחוקה עשר דקות הליכה לכל היותר מפארק או מחורשה. בסרט מצולמים קטעי מחול רבים בתוך פיסות הטבע של ברגישס, שהפכו לחלק אינטגרלי מחיי הרקדנים של באוש, המתגוררים באזור.

הרכבת המרחפת (Wuppertal Schwebebahn)

באחד מקטעי הדואט היפים בסרט, זוג רקדנים מחולל על אי תנועה במרכז וופרטל. מעליהם עוברת הרכבת המרחפת, שהחלה לפעול כבר ב-1901 והייתה לרכבת המרחפת הראשונה בעולם. זוהי רכבת שהופכת את היוצרות - המסילה נמצאת מעליה ולא מתחתיה – והיא הפכה לסמלה המסחרי של העיר.

עד היום משמשים היסודות שנבנו אז, כפלטפורמה להסעת 30 מיליון נוסעים בשנה (כ-82 אלף נוסעים ביום). הרכבת מרחפת בגובה 12 מטר מעל נהר הוופר, רחובות וופרטל וכבישי העיר. נסיעה מלאה, מהתחנה הראשונה ועד האחרונה, נמתחת לאורך 13.3 קילומטרים, נמשכת חצי שעה ונתמכת ב-486 עמודי תמיכה. במשך השנים היוותה הרכבת המרחפת השראה ליצירות רבות, אפילו אחת ציונית: בנימין זאב הרצל הזכיר אותה בספרו האוטופי "אלטנוילנד". על פי הרצל, זהו אופן התחבורה האידיאלי בערים, ובדמיונו רכבת מרחפת שכזו פועלת בחיפה. אפשר לראות את הרכבת גם בסרט "הנסיכה והלוחם" (2000), שאותו כתב וביים בן המקום, טום טייקוור. גם ונדרס עצמו כבר תיעד אותה קודם לכן, בסרטו "אליס בערים" (1974).

ברמן-סונבורנר (Barmen-Sonnborner) - התחנה הסופית של הרכבת המרחפת

הרכבת המרחפת מככבת בסצינה נוספת בסרט, אלא שהפעם לא מדובר במחול שמתרחש מתחתיה, אלא כזה שמתארח בתוך התחנה הסופית. הרקדנית אזוזה סייאמה מבצעת קטע משעשע ומרגש בין עמודי התמיכה הירוקים של התחנה, שמשדרים אסתטיקה תעשייתית תמימה, בדומה לכוריאוגרפיה.

גשר מונגסטן (Mungsten Brucke)

גשר המכוניות הגבוה בגרמניה מתקמר מעל נהר הוופר, בגובה של 107 מטר ובאורך של 170 מטר. בנייתו הסתיימה ב-1897, והוא נחשב למופת הנדסי. האסתטיקה הוויקטוריאנית שלו משתלבת היטב באופי התעשייתי של האזור. הרקדנים רוקדים למרגלותיו, על גבעה שמהווה את הבסיס לשש קורות הפלדה הגדולות, הנותנות תמיכה ל-5,000 טונות מתכת שמרכיבות אותו.

גן הפסלים

"יש טענה שפיסול הוא דבר סטאטי ואולי אפילו מת, אבל אני מרגיש שהמציאות הפוכה לחלוטין" - כך אמר טוני קראג (Tony Cragg), הפסל שייסד את גן הפסלים של וופרטל, שם נראים צמד הרקדנים, דמיאנו אוטביו ביגי וקלמנטין דלוי, חורכים את האוויר ומוכיחים שקראג צדק: פיסול הוא דינאמי לחלוטין.

הם רוקדים בתוך מבנה שקוף, המשמש כגלריה המציגה תערוכות פיסול מתחלפות. ב-2006 קיבל אותו קראג בירושה מאיש עסקים עשיר שהשטח היה בבעלותו, כדי שיציג שם את פסליו (19 מהם מוצגים באופן קבוע לאורך מה שנדמה כשילוב בין פארק, יער וחורשה) ואת פסליהם של אמנים אחרים לפי בחירתו. אפשר להניח שאותו פילנתרופ פיסול היה שמח לדעת שקראג אירח בפארק שלו גם את תיאטרון המחול הפיסולי והדינאמי של באוש.

בריכת השחייה "אופרה צפה" (Schwimmoper)

שמה הלא שגרתי של בריכת השחייה של וופרטל – האופרה הצפה - מכיל את סיפור האזור. האופרה העירונית שכנה באותו מקום, עד שהופצצה עד היסוד במלחמת העולם השנייה. בתוכניות לפיתוח העיר אחרי המלחמה הוחלט שבמקום תיפתח בריכת שחייה. לא מדובר בסתם בריכה, אלא בכזו שנושאת על גליה מסר של התחדשות, התפתחות, חלוציות אדריכלית וגם תחרותיות ספורטיבית.

וופרטל לוקחת ברצינות את הספורט התחרותי הזה: הבריכה נפתחה לציבור ב-1957, תריסר שנים אחרי התבוסה הנאצית, והמאפיינים העיקריים שלה הם חזית זכוכית עצומה וצורה שמזכירה רמפה ענקית או ספינה משוכללת. הבחירה של ונדרס לצלם את הרקדנית אנה ווסרג בחלל הבריכה נועדה גם לציין את הפתיחה המחודשת שלה, אחרי שלוש שנים שבהם נסגרה לשיפוצים.

קומפלקס מכרות הפחם צולווריין (Zeche Zollverein)

חלק גדול מצילומי החוץ של הסרט מתרחשים בתפאורה תעשייתית. זהו "צולווריין", קומפלקס מכרות הפחם של אסן, שהיה עתיר ממדים ותפוקה במשך 130 שנה (1851-1986). אפשר היה לנחש שזה יהיה המקום המיידי שבעלות הברית יפציצו במלחמת העולם השנייה, אך מסיבותיהן, הן פסחו עליו כאשר הפציצו את אסן. בדיעבד הן איפשרו למיליון מבקרים בשנה ליהנות מהמבנים, מאז שהמכרה נסגר.

ב-2001 הכריז אונסק"ו על הקומפלקס כעל אתר מורשת עולמי - "הקתדרלה של הארכיטקטורה התעשייתית" – ומשרד האדריכלים ההולנדי של רם קולהאס, OMA, הופקד על המשימה של יצירת תוכנית-אב שתהפוך את 160 אלף המטרים הרבועים למרכז תרבות שוקק.

ביקור במקום מלמד שקולהאס ועמיתיו הצליחו במשימה. האדריכלות הנוכחית של הקמפוס זכתה למאפיינים עכשוויים, ועם זאת אפופה בנוסטלגיה כלפי הנאיביות והאופטימיות של תחילת המהפכה התעשייתית. הבניין המרכזי, שבו מיינו וזיקקו את הפחם, הפך בידיו של קולהאס למוזיאון היסטורי גדוש תמונות ומיצגים. אגב, כדי להגיע לבניין המרכזי משתמשים במדרגות החשמליות הארוכות ביותר בעולם.

המדרגות החשמליות הארוכות בעולם (צילום: נטע אחיטוב)

וזה לא הכל: הייחודיות טמונה בכך שהמכונות שפעלו במקום נותרו על כנן ומשמשות כרקע מתכתי לתמונות ולמיצגים המתחלפים, וגם לרקדניה של באוש כפי שאפשר לראות בסרט. האסתטיקה של הקומפלקס משרה תחושה של מונומנט תעשייתי שאינו מתבייש בגלגולו הקודם, תוך שהוא רואה באמנות את בשורת העידן הנוכחי.

פיר 12, שהפך למוזיאון העיצוב רד דוט (Red Dot)

הבניין המפורסם ביותר בקמפוס המכרות הוא פיר 12, שמעליו עומד בגאון מגדל גלגלות עצום, מעין מנוף קבוע שפעל במכרה. כיום, הצללית של מגדל הגלגלות היא הלוגו של מרכז התרבות הנוכחי, שמתבלט כמובן גם בסרט "פינה". הבניין הושלם ב-1932 ושימש בימי תהילתו הקודמים כתחנה האחרונה שאליה מגיע הפחם (אחרי שעבר ב-11 מבנים אחרים). כ-12 אלף טונות פחם יצאו ממנו בכל יום. הוא בנוי כאוסף של חללי קובייה זה לצד זה, המקיפים חצר גדולה, משתנים בגובהם ועשויים בטון מזוין ופלדה. האדריכלים הגרמנים המודרניסטיים פריץ שופ ומרטין קרמר תיכננו את המבנה, שהעניק להם תהילת עולם כמי שמימשו את סגנון הבאוהאוס במבנה תעשייתי.

בחלק שהכיל בעבר את דודי המים, שוכן כיום מוזיאון העיצוב רד דוט, המוזיאון הגדול בעולם לעיצוב עכשווי (מעל 4,000 מ"ר של שטחי תצוגה עם 1,500 פריטים מוצגים). על התכנון המחודש של המבנה, שנפתח לציבור ב-1997, אחראי האדריכל הבריטי נורמן פוסטר.

בית הספר לניהול ועיצוב צולווריין

"זה כמו התפרצות של קטע ג'אז בתוך יצירה של מוזיקה קלאסית", הכריז גלן ד.לורי, המנהל של מוזיאון MOMA, כאשר ראה לראשונה את בית הספר צולווריין לניהול ועיצוב, בתכנונו של משרד האדריכלים היפני SANAA (שזכה כעת בהתמודדות על תכנון הקמפוס החדש של בצלאל בירושלים). זהו המבנה החדש הראשון שנבנה בקומפלקס המכרות של אסן, אך בניגוד לאופי השוקק של המבנים הישנים-המחודשים, דווקא הוא שומם.

הוא נפתח בקול תרועה ב-2006 ושימש כמבנה למכללה במשך שלוש שנים, עד שזו נסגרה והותירה אותו נטוש. מדובר בקובייה אדירת ממדים, שגודלה 35X35 מטרים. החזית מכילה חלונות בגדלים שונים, שנדמים כאילו פוזרו עליה באקראי. הפשטות הקובייתית של המבנה גורמת לתחושה אמביוולנטית כאשר נכנסים פנימה. האופי הבסיסי והמהותי של הקובייה מרגש ואף משרה אווירה רוחנית משהו, אבל הנוקשות והחושפניות שלה גורמים גם לצמרמורת של אי נוחות.

נראה שגם ונדרס חש תחושות דומות. בסרט נוסף שבו תיעד את הבניין - Palermo Shooting (ירי פלרמו) משנת 2007 – בחר הבמאי להציב בו סצינות המתארות את חייו הפרועים של צלם אופנה מצליח. בסרטו הנוכחי משמש הבניין כחלל בעבור דואט רגיש ונוגה, שמתרחש בקומה הרביעית, בה החלונות חושפים תצפית על קומפלקס המכרות המרשים שלמרגלותיו.