הקיץ הלונדוני מקבל את פנינו בקור אימים. שעתיים אחרי הנחיתה אני כבר מקוררת כהוגן, רוטנת ובעיקר מתגעגעת הביתה. אני יודעת, מסע הופעות של שבוע לא אמור לגרום לי לייבב בנוסטלגיה. נינט אחרי חודש בליברפול לא עשתה דרמות כמו שאני עשיתי אחרי חצי שעה בהית'רו ובכל זאת – עם רגשות אי אפשר להתווכח, ואני רציתי הביתה.


אני האומן היחיד בארץ שלא חולם על פריצה בחו"ל. אפילו לפני הופעה בקריות אני לא נרדמת בלילה. העולם הגדול פשוט גדול עלי. ובכלל, מה יש לי להציע לקהל שאינו דובר עברית, שאינו משרת בשטחים, שאינו מצטרף למחאת האוהלים, שאינו משלם ביטוח לאומי, שאינו חולק איתי שפה ומציאות משותפת? עלמה אינטרנשונל - אין חיה כזאת.

ואם כבר חו"ל אז לפחות שיהיה חם, שיהיו עצי קוקוס ומנגו, שתהיה מסעדה קטנה של דייגים על החוף. אם יש לי פרוטה בכיס אין שום סיכוי שאטיס את עצמי מרצוני החופשי לעולם המערבי. ערים גדולות וכבישים מהירים אף פעם לא עשו לי את זה. מוזיאונים, מסעדות, מרכזי קניות, מועדונים ואטרקציות תיירותיות – אין לי שום עניין באף אחד מהדברים האלה. אני אוהבת נופים פראיים, אנשים פשוטים, מפגשים אמיתיים. אני מחפשת במסעות תמיד את הדברים שיד אדם עוד לא נגעה בהם, עוד לא קלקלה אותם.

ועכשיו, יותר מתמיד, קשה לי להתנתק ממה שקורה בארץ. אני במערב ולבי בפאתי מזרח. בעודי משתרכת עם הציוד הכבד ברחובותיה של לונדון מה שמעניין אותי באמת הוא צעדת המיליון הקרבה בסוף השבוע. בכל רגע פנוי אני נדבקת לאינטרנט לבדוק מה קורה ברוטשילד. החגיגה האמיתית מבחינתי קורית במקום אחר.

ארבע הופעות בשישה ימים זה מפרך למדי ורגעי האושר האמיתי הם הנגינה עצמה. אחרי שנה שלא ניגנו יחד אני שוב עם הלהקה המיתולוגית שאיתה יצרתי את שני האלבומים שלי. חברים יקרים. רק בשביל להיות איתם היה שווה כל המסע הזה. חמישה אנשים על הבמה נעים כמו גוף אחד וכשזה קורה זה הדבר הכי נפלא בעולם.
 

משתזפים בקור של אוגוסט - לונדון 2011

אחים לנשק - הבנים מעמיסים ציוד

alma zohar זו בטח לא אני
אבא גנוב
עשרים וחמש שנים אבא שלי חי בלונדון. בשנה הראשונה הגעתי לכאן יחד איתו. הייתי אז בת עשר. שישה חודשים במערכת החינוך הבריטית הספיקו לי כדי לא לחלום יותר לעולם על ירידה מהארץ. יש ישראלים שתמיד אוהבים לפנטז על חיים אחרים במקום אחר, על ארצות רחוקות שבהן אפשר לעשות כסף, לחיות כמו בנאדם, לכבוש את העולם. אבל אני יודעת שהמחיר של זרוּת הוא מחיר כבד מאוד. השייכות הטבעית לשפה, לתרבות, לחברה, למקום – זה משהו שאי אפשר לרכוש אחרי גיל מסוים.

"הארץ שאני באה ממנה היא חתיכת גיהנום"' אני אומרת לקהל במועדון הלונדוני/ "המלחמה לא נגמרת והחום בלתי נסבל' אבל זה המקום היחיד בעולם שבאמת אכפת לי ממנו, המקום היחיד שאני מוכנה להילחם כדי שיהיה בו טוב יותר" ולטובת הצעירים הישראלים אני מוסיפה בעברית "יאללה, קחו אוהל ותחזרו הביתה".

כמה טוב שבאתי הביתה
בית. המקום שבו הכלב שלי כמעט מתעלף מהתרגשות כשהאוטו שלי גולש אל תוך החצר, המקום שבו חברים טובים בישלו לי לשבת כי ידעו שאני נוחתת בשישי בצהרים ולא אספיק להכין כלום, המקום שבו מישהו התגעגע אלי נורא, כמעט כמו שאני התגעגעתי.

בית. המקום שבו ארבע מאות אלף בני אדם מתאספים בכיכר. ארבע מאות אלף בני אדם שאיתם אני חולקת תקוות וחלומות ופחדים וקשיים. המקום שבו אני חלק ממשהו גדול ממני.

תודה
לדפני ליף. על המילים החכמות, היפות והמרגשות שכאילו יצאו לי מתוך הלב וביטאו בדיוק את מה שאני מרגישה.