הדפסה
לכתבה באתר
שני רחובות מבית הקפה שבו ראיתי את ספרו החדש של דוד טרטקובר, פרושים עדיין מאות אוהלים בתקווה שהצדק החברתי ימומש. המחאה איבדה קצת מומנטום, וטוב יעשו מוביליה אם יקחו הפוגה קלה מהמאהל בשדרה ויחתכו לרחוב מזא"ה הסמוך, שם יוכלו לקבל השראה מספרו של האיש שיודע דבר או שניים על מהפכות. לא שהספר מכיל הוראות הפעלה למהפכה, אבל הוא כן שופע דוגמאות ודרכים לעורר את ההמונים.
איך לתמצת את פועלו של דוד טרטקובר? יאה לו הכינוי שהצמיד יצחק רבין לשמעון פרס: חתרן בלתי נלאה. חתרנות היא מרכיב חשוב בעבודותיו של האיש שהמדינה העניקה לו את פרס ישראל לעיצוב, אותה מדינה שאותה הוא מלווה ומבקר מאז שנות ה-70 של המאה שעברה כמטיף חזותי העומד בשער העיר, ומראה לנו את הבעיות שרובנו בוחרים לא לראות.
אכן, ספרו עב-הכרס והמשקל, שהוכתר בשם הבלתי צנוע טרטקובר. עכשיו הספר, יוצא בתזמון מושלם.
מבקר המדינה
טרטקובר שייך לזן נדיר של מעצבים גרפיים שרוצים להגיש לך בוקס בבטן ולא ליטוף לעיניים; מעצב שמשתמש באותיות ובצבעים ככלי המלחמה שלו, ושניחן בעין חדה לסמלים שעדיין לא ידעו שהם כאלה עד שהוא הגיע. בקפסולת הזמן הבאה שתשגר ישראל אל החלל, רצוי שתשים עותק אחד מהספר הזה (על אף משקלו).
העבודות המוצגות בספר הן מגדיר חזותי למושג החמקמק המתקרא "ישראליות". אם אריק איינשטיין ושלום חנוך סיפקו את הפסקול למדינה המתגבשת, טרטקובר אחראי לפן הוויזואלי. עבודותיו השונות - החל בעיצוב תקליטים וספרים וכלה בכרזות הפוליטיות הפרובוקטיביות שהנפיק במהלך השנים - מהוות מסמך חזותי נוקב, דו"ח מבקר המדינה, רק שבמקום אלפי מלים שלא אומרות כלום, הוא מוגש בבעיטה חד-משמעית.
טרטקובר, מעבר להיותו מבקר חזותי, ידע גם ללכוד בחמלה ובאהבה את המקום שבו הוא יצר. הזמזם המצוי בכל פתח בית ישראלי הפך לעטיפה אייקונית לתקליטו השני של מתי כספי. הבלטה הסטנדרטית (בעטיפת תקליטו של דני ליטני "יחס חם") או המאפרה מלאת הסיגריות בציפייה למשיח (שלום חנוך) הן חומרי יצירה מקומיים בעבור מי שהפך אותם בכישרון לסמלים וייצוגים למונח "ישראלי".
תקופת האדישות
טרטקובר, דור שני לגרפיקאים המייסדים (כדוגמת דן רייזינגר), חולל שינוי בולט בתפקידו של המעצב: ממשרת ומוציא לפועל של חזונם של אחרים, הוא הפך את האמירה האישית והבעת הדעה והביקורת לדבר לגיטימי; לא רק כלי להעברת מסר, אלא גם לביטוי עצמי.
רק שהביטוי העצמי הזה נעלם בשלב מסוים. בזמן שבשדה העיצוב והאמנות ניטש ויכוח אם בכלל קיים דבר כזה עיצוב ישראלי בועט, בא הספר ומזכיר לנו שעד נובמבר 1995 היה גם היה. דור המעצבים, שבחלקו הגדול מזוהה עם השמאל, סבל כמו כולם מהלם הירצחו של ראש הממשלה. מנקודה זו והלאה, נדמה שהפוליטיקה הפכה לנושא מוקצה מחמת מיאוס, וההשתחררות ממצב ההלם הולידה ניכור והתעלמות כמעט מוחלטת של מעצבים ואמנים מהסביבה המקומית שלהם. והארץ שקטה 15 שנה.
על נקיטת עמדה לא היה מה לדבר. אמנים, זמרים ומעצבים ברחו מעיסוק בנושאים אלו; זה לא טוב לקריירה. התחושה הייתה שכמעט אף אחד לא ממש רוצה להכעיס או לעורר עליו ציבור כזה או אחר. יחי העמימות, שלום לנעימות. הפוסטרים ברחובות התחילו לדבר אנגלית, האסתטיקה השתלטה על התוכן, החומרים וההשראות הפכו לבינלאומיות, הישראלים רצו לחלום באנגלית, ורק העובדה שהפוסטרים מודבקים על גבי פח גלי עדיין הזכירה שאנחנו בתל אביב, ישראל.
נדמה שרצח יצחק רבין סימן גם את סופה של המלחמה החזותית הסוערת שהתרחשה בשנים שקדמו לרצח, וששיאה היה בקאט-אאוט של רבין במדי אס.אס, מה שהראה שגם בימין הבינו כבר את כוחם של סמלים חזותיים - שהיו עד אז נחלתו של השמאל - ורתמו אותם למאבק ארוך-השנים בעד ונגד השלום. ואכן, לתוך הוואקום והדממה מהאגף השמאלי נכנסו אנשי הימין שהראו את כוחה של מחאה מאורגנת, ובראשה קמפיין הסרטים הכתומים ששטף את הארץ בטרם פינוי המתנחלים מרצועת עזה והפך לסמל ההתנגדות להתנתקות עד היום.
שתיקת המעצבים המשיכה לכסות את מה שביעבע והפך אט אט לקיטור, שהתפרץ מחדש בקיץ 2011. נדמה שספרו של טרטקובר הוא תזכורת לכל מה שטיאטאנו מתחת לשטיח, תזכורת חזותית למעגליות של ההיסטוריה: הטראומות שהעסיקו אותנו בשנות השמונים והתשעים הן ההדחקות שלנו בשנות האלפיים, והדחקות נוטות להתפרץ ללא הודעה מוקדמת. עכשיו, משהתקבלה קריאה כללית לטיפול שורש, טרטקובר הוא מכשיר הרנטגן שמאפשר לזהות את מקורות ההתפרצות.
טרטקובר. עכשיו הספר. 500 עמ', הוצאת עם-עובד.
מצעד כרזות המחאה של רוטשילד - כאן
עוד ביקורות בבלוג של נתי אוחיון
