(איור: נועה ליברמן-פלשקס)

דמיינו עצמכם עשרות או מאות מטרים מעל הקרקע, עומדים מעל תהום הררית או מסתכלים דרך חלון עצום בקומה ה-52 של גורד שחקים. הנוף משתרע תחתיכם למרחקים, והשמיים נראים קרובים יותר מתמיד. נשמע לכם מגניב? אשריכם. חטפתם חלחלה רק מלקרוא את התיאור? מזל טוב, כנראה שיש לכם פחד גבהים.

פחד גבהים נחשב לפוביה הכי נפוצה באוכולוסיה ויש מומחים שתולים את היווצרותו באבולוציה: אצל אבותינו עוטי הפרווות והנבוטים, גובה התקשר ישירות לסכנה -- הם טיפסו על עצים וסלעים גבוהים כדי להימלט מחיות טורפות. פסיכולוגים טוענים גם, שפוביה מתחילה בדרך כלל מאירוע אחד לא נעים וטראומטי שעלול להוביל להימנעות וחרדה מכל מה שמזכיר אותו.

בתור ילדה באמת לא הייתי מוטרדת מגבהים, אבל אני זוכרת שלפני כמה שנים לקיתי בדלקת אוזניים שהובילה לתחושה של חוסר שיווי משקל ואיזון. כל פעם שעברתי ליד גורד שחקים או סתם בניין שגבוה יותר מכמה קומות, הייתי מסתכלת עליו וחוטפת סחרחורת נוראית ותחושה שהוא עומד לקרוס עלי.

צעדים הדרגתיים

בחודשים האחרונים אני מנסה להתמודד עם הפחד ישירות, אחרי ראיון עבודה שהיה צריך להיערך בקומה ה-17 של בניין באיזור הבורסה, ממנו ברחתי בבושת פנים. הסחרחורת שנתקפתי בה ברגע שהסתכלתי מהחלון ביציאה מהמעלית שיתקה אותי, והרגשתי שאם אני לא בורחת בזה הרגע, אני קורסת יחד עם הבניין. אחרי הכשלון הזה הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להימנע מגבהים ולתת לפחד להשתלט לי על החיים.

מה שעשיתי נקרא בעגה הטיפולית דה-סנסיטיזציה -- הפחתת ריגוש. ניתן לעשות אותו בליווי פסיכולוגי במקרים של פחד קשה או לנסות לבד במקרים של פחד קל יותר. אני התחלתי בצפיה בתמונות שצולמו מגורדי שחקים. כמה שבועות לאחר מכן, כשהתרגלתי לצילומים שהבעיתו אותי, טיפסתי על גג של מבנה על גבעה גבוהה ברמת גן. זה כבר היה הרבה פחות נורא. חודש לאחר מכן קיבלתי עבודה בקומה ה-10 בגורד שחקים ברמת גן.

הייתי בטוחה שהתגברתי על הפחד סופית, עד שהזמינו אותי לפגישה באותו בניין ממנו ברחתי לפני מספר חודשים, רק בקומה גבוהה יותר. 23 ליתר דיוק. התחלתי לחשוב על מיליון תירוצים למה אני לא יכולה להגיע לפגישה והבניין, שאותו יכולתי לראות מחלון ביתי נראה לי חורש רעות ואפל במיוחד. חברים שהתייעצתי איתם ניסו לתת לי עצות ותמיכה: את תצליחי! את גיבורה! זה רק גובה! אבל זה לא עזר.

מרגישה צורך להוכיח

רק חבר אחד, ידידי היקר ארז, זלזל בסיפור ואמר שאין מצב שאני אעלה לקומה 23. אני לא יכולה. "אני לא יכולה!?!", רתחתי מזעם. אני! שעבדתי בקומה 10 ובקומה 17 בלי למצמץ! אני! שעליתי לראש מגדל אייפל, ונסעתי ברכבל מעל האלפים! ברור שאני יכולה!

ברגע ההוא יצאתי מיד מהבית ונסעתי לבניין המדובר. איחלתי בוקר טוב לשומר ועליתי לקומה ה-23. היציאה מהמעלית הייתה מעט מסחררת, אבל הצלחתי. התקשרתי לארז וצעקתי בשמחה "אתה רואה? אני יכולה!". הבנתי שמה שהפחיד אותי כל כך היה זכרון העבר -- לא סיכון ממשי. הבנתי שברגע שהרגשתי שמזלזלים בחוזק הנפשי שלי, אני מרגישה צורך להוכיח. באותו יום אמנם לא כבשתי את האברסט, אבל כבשתי את הפחד שלי, שזה הישג חשוב ללא ספק.

ביום ראשון הפגישה התנהלה כרגיל. בסוף אפילו ביקשתי להציץ מהחלון. הנוף הנאה של העיר נפרש מתחתי ומסביבי. ירדתי חזרה למפלס הקרקע עם תחושת נצחון. הפעם אני ניצחתי את הפחד.

לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:

לאתר מהות החיים