(צילום: dreamstime)

אני זוכרת את היום הראשון בגן. את שער הברזל האדום. את השביל. החצר. ידי הקטנה בידו הגדולה והחזקה של סבא (אמא היתה מורה והיתה חייבת להיות בכיתה ביום הראשון ללימודים). הוא נשאר איתי, אבל רק קצת. הייתי בת שלוש ועד אז שהיתי בבית עם אמא ועם מטפלת. לא רציתי להישאר בגן לבד. נצמדתי לסבא ולבסוף הוא קם והתחיל ללכת, כאילו שזה הדבר הכי טבעי שהוא יכול לעשות עכשיו.

כשרצתי אחריו בבכי ונתליתי על מכנסיו, הוא עשה עצמו מתפלא. היו לו המון הסברים יפים למה כדאי לי להישאר שם עכשיו לבד. הייתי רחוקה מלהשתכנע, לא הקשבתי לאף מילה שלו ונשארתי בוכה כשידי מושטות מבין סורגי שער הברזל האדום. התמונה המטושטשת מדמעותיי, של חיפושית הפולקסווגן הלבנה שלו מתרחקת, תישאר חרוטה על לוח ליבי עד יומי האחרון.

אני חושבת שלא הייתי שם לבד ליד השער. אבל אין לי שום זיכרון של נוכחות אנושית לצידי. הלבד היה כל כך עצום ועוצמתי, שזה פשוט לא נרשם.

סבא שלי היקר והאהוב מיהר לעבודתו ואולי שכח איך זה להיות ילד, אבל אני רוצה לחשוב שהיום המבוגרים קשובים יותר לעולמם של ילדים, מודעים לאפשרות שילדים עלולים לחוות טראומות ועושים הכל כדי לאפשר להם חוויה חיובית, מעצימה, מפתחת. האמנם?

מפחדים מהפרידה

בתחילת ספטמבר הקודם ליוויתי את בכורי, שהיה אז בן שלוש, אל הגן. בחצר ראיתי אבא וילדה בסצנת פרידה: הוא מתוח, היא בוכה ביבבות קטועות מהשתנקות מלוות בצווחות. האבא מוסר את הילדה לגננת, אבל הילדה נאבקת ובועטת ברגליה. מבט אחד בילדה משאיר את הרושם שמשהו טראומתי מאוד קורה: הבכי שלה הוא בכי של מצוקה. מבחינתה קורה משהו בלתי אפשרי -- היא נשארת במקום זר, שהיא לא מכירה או לא מרגישה בטוחה בו. אולי היא תישאר שם לנצח, אולי אמא ואבא לא יחזרו לעולם?

אבא אמר שכיף בגן ושהיא תהנה, אבל היא לא הקשיבה, כי הפחד תפס את כל המקום שהיה לה באוזניים והיא צווחה אותו אל אבא, אבל הוא היה עסוק בלהסביר לה במקום להרגיע את הפחד. הוא אומר לעצמו: "לא נורא, היא תתמודד", הוא חושש שהיא תהיה מפונקת או שהיא רגישה מדי ואולי היא בכלל עושה לו מניפולציות?

בצד השני של הגן אמא אחרת מניחה את בתה בת השנה וכמה חודשים על השטיח. הילדה נמצאת בגן כבר משנה שעברה ומכירה אותו, אבל אחרי חופש של שבועיים היא מתקשה להיפרד מאמא. היא יושבת על השטיח ומתחילה לשחק עם הצעצועים שאמה מגישה לה. ברגע שהילדה מסיטה את המבט ממנה -- חומקת האם החוצה מהגן.

ממי היא בורחת? מהילדה? מהפרידה? מרגשי האשמה? ומה קורה לקטנה שמבחינה אחרי שתי שניות, שלא רק שהכול קצת זר לה ולא ממש מוכר, אלא אמא שלה, היחידה שיכולה להעניק לה תחושת בטחון – נעלמה. אמא נעלמה מבלי להסביר ולהרגיע ווהבכי שלה מביע כאב, תסכול ופחד.

אני מסתכלת עליה, כאב חד מפלח את בית החזה שלי. דמעות בזויות עיני. אני מזדהה איתה. היא צודקת. גם אני הייתי בוכה.

להעניק להם כלים

ילדים יכולים להתמודד היטב עם פרידה, אם נותנים להם שלושה דברים: כלים, מידע ברור ותחושה שהצעד נכון עבורם והם מסוגלים לו.

הילדים שלי בכו לא פעם כשהשארתי אותם בגן, אבל לא הלכתי לפני שדאגתי לתפוס את הקשב שלהם ולהסביר להם מה קורה, להודיע להם מה הולך לקרות תיכף (אמא הולכת), ולומר להם שאני סומכת עליהם ועל המקום שהם נשארים בו, ובאופן סמוי יותר אני מצפה מהם שיסמכו גם עלי.

אני מקפידה להסיט את תשומת ליבם לטקס ה"ביי-ביי" גם אם הם עסוקים במשחק, ויתכן שגרמתי להם על ידי כך לא פעם לבכות, מתוך האמונה שעדיף שיהיו מודעים למה שקורה ויתמודדו עם זה, אבל החיים עוד יפגישו אותם עם אינספור התמודדויות לא פשוטות ותפקידי להעניק להם כלים לההתמודדות -- לא לחסוך אותה מהם.

אם הם בוכים, אני מתמללת איתם מה שהם מרגישים. אם הם מתקשים בניסוח, אני מנסה לנחש מה הם מרגישים ושואלת אותם אם זה נכון. אני מכילה את תחושותיהם והם יודעים שקלטתי אותם, הבלחתי אל תוך עולמם לרגע. אחר כך אני מבהירה להם מה הולך לקרות. מבטיחה ואז מקיימת. הם מוכנים לזה. יש וודאות, גבולות ברורים והבנה.

אישה חכמה אחת אמרה לי פעם שילד מתמודד יפה עם שהות בנפרד מהוריו, כל עוד נוכחותם מוטבעת היטב בתוכו, כך שגם אם הם לא איתו -- החוויה של הקשר איתם בטוחה ויציבה. הם חיים בתוכו וכך הוא יכול לוותר לפרקים על הצורך שלו להיות לידם. לשם אני מכוונת. שם אני רוצה להיות עבורם. תמיד. וכך קל לי יותר ללכת. לשחרר.

נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.

פוסטים נוספים של נוגה מיבר:

לאתר מהות החיים