מי רוצה להיות מיליונר: הווילה של פלאטו-שרון למכירה

זה כבר כמה שנים ששמואל פלאטו-שרון מנסה למכור את אחוזת הענק שלו בסביון. אף שהוא דואג לייחצן את הבית בכל אמצעי והזדמנות, ולמרות שוק הנדל"ן הערני של היישוב היוקרתי, הוא עדיין לא מצליח. אולי משום שהוא דורש הרבה יותר מדי כסף, ואולי משום שלא מדובר בבית רגיל אפילו בקנה המידה החריג של סביון. מלבד ממדיו החריגים של המבנה – 1,400 מטרים רבועים - מדובר ביצירה אדריכלית יוצאת דופן שמזכירה את ימי העושר הישראליים של שנות השישים והשבעים, לא את אלה של ימינו.

פלאטו-שרון דווקא לא היסס לרגע כאשר ראה את האחוזה הזאת לראשונה, ב-1975. "אמרתי, אם אני לא קונה בית כזה אני לא קונה בית אחר בישראל", הוא נזכר. הוא לא היה האיש שהזמין את הבית מהאדריכל; הוא קנה אותו מהבעלים המקורי, שמואל ונג, יהודי אמריקאי עשיר שקנה מגרש בן חמישה דונם בסביון והחליט להקים עליו אחוזת פאר. בן חורין, שכבר אז התפרסם כאדריכל מבוקש של בתים פרטיים, הוזמן לתכנן את בית משפחת ונג.

בעל הבית רצה לקבל את המפתחות במהירות האפשרית, וכשהקבלן המקומי אמר לו שהבית לא ייבנה תוך פחות משנה וחצי, הוא התעקש שזה לא הגיוני. בסופו של דבר הצליח ונג לשכנע את הקבלן לסיים את מלאכת הבנייה בתוך שנה, לא יותר, ואף הוסיף תנאי לחוזה: כל יום של עיכוב בגמר הבנייה יחייב את הקבלן בקנס בסך 2,500 דולר. הקבלן הסכים אך הוסיף תנאי משלו: על כל יום של הקדמה בגמר הפרויקט, הוא יקבל בונוס באותו סכום בדיוק.

בן חורין נחרד לשמוע על העסקה. "לקחתי הצידה את ונג ואמרתי לו 'אתה לא יכול לעשות דבר כזה, זה מסוכן נורא'", הוא זוכר, "אבל ונג ענה שהוא לא מוותר. הקבלן הביא פרוז'קטורים, עבדו כאן בשתי משמרות מסביב לשעון והקבלן גמר את הבית בשמונה חודשים – קומפלט, עם הריהוט".

מצודת עריצים מלנכולית

שנים רבות שפלאטו-שרון אינו מתגורר כאן. בווילה מתגוררים אנט, גרושתו, ואיש תחזוקה נאמן לנכס ולמשפחה. בביקור שערכנו בבית קשה להתעלם מהעזובה שהשתלטה עליו ועל הגן העצום המקיף אותו. שיחי הענק צמחו פרא ומסתירים את בריכת השחייה היבשה ואת מגרש הטניס, אך אפשר לדמיין את שלל האירועים החברתיים הססגוניים שנערכו כאן לפני שנים רבות, ובזיכרון עולה אותה אחוזת פאר הנתונה במצב של ריקבון מתקדם, שאותה תיאר עמוס עוז בספרו "קופסה שחורה". "במורד הגבעה ראיתי וילות חדשות מצועצעות בצריחים סרי טעם", מספרת אילנה לבן זוגה שעזב אל מעבר לים, "כיעורן כמו היטיב מעט עם האדריכלות היומרנית של אביך. הזמן וההרס העניקו מעין חנינה למצודת העריצים המלנכולית".

מגרש הטניס לא בשימוש די הרבה זמן (צילום: איתי סיקולסקי)

בן חורין הוא דווקא אדריכל שדוגל בצניעות ובפשטות, גם בביתו שלו שנמצא לא רחוק מכאן (כפי שאפשר לראות בראיון המקיף שלו ל-Xnet). אך הווילה הראוותנית הזו אינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הסדורה שלו. "ונג התנשא לגובה של לא יותר מ-1.50 מ' והיה לו תסביך נפוליאון", הוא מתרץ, "לכן הייתה מאוד חשובה לו ההופעה החיצונית של הבית. לי היה חשוב מבחינה ציונית שוונג יעלה לארץ, ובכל פעם שניסיתי להסיט אותו לכיוון יותר צנוע הוא מיד נכנס לוויכוח אם הוא יעלה לישראל או לא. בסוף הוא לא זכה לגור פה הרבה זמן. הוא חלה ומת יחסית צעיר".

ואילו ערכים ניתן ללמוד מהבניין הזה?

"רק דברים שליליים. בלון אחד גדול עם נוכחות בומבסטית כלפי הרחוב. המקום היחיד בבית שהוא לא 'סתם' זה אולם הכניסה, עם הגשר והחלל הכפול".

ועדיין אפשר למצוא כאן איכויות לא שגרתיות, כמו התכנון המודולרי.

"הקונסטרוקציה כולה מודולרית, זה נכון. המרחק בין העמודים הוא 3.60 מטר, או כפולה של 7.20 מטר בחללים היותר גדולים. היה לי חבל לעשות קווים מסובכים. זה הרבה זמן לשרטט, ואחר כך גם מסבך את הביצוע. את כל העבודות שעשיתי ביצעתי עם שרטטת אחת, שעבדה ארבע שעות ביום".

כך גם היה בתכנון מגדל דיזנגוף, אגב?

"על כל המגדל הזה, של 24 אלף מ"ר ו-320 דירות, עבד אדם אחד במשך שלושה חודשים. בחברת 'אזורים' שהזמינה את הפרויקט היו בטוחים שעובדים אצלי 60 איש. הם לא האמינו כשאמרתי שזו עבודה של אדם אחד".

• צפו בביתו המרשים של בן חורין, שנמצא קרוב מאוד לכאן ונראה אחר לגמרי

   
  

הזמן וההרס

בשנות השבעים לא דיברו על מיליארדים וטייקונים, אלא במושגים של מיליונרים, וכראוי לאחוזה של מיליונר, כאן צולם הסרט "מיליונר בצרות" של יהודה ברקן, וגם סצינות של "אבא גנוב" של אותו ברקן מאוחר יותר. את מחיר הראוותנות משלם הבית הזה בדיעבד. בחדרים שולטות הבדידות וההזנחה, על הקירות תלויים ברישול ועל העוקם העתקים של ציורים נודעים של ורמיר, גוגן ומודיליאני, שרידים דהויים לאוסף האמנות המפורסם והשנוי במחלוקת של בעל הבית. נזילות מהתקרה החריבו את הטפט, שראה ימים טובים יותר, והריהוט המרופט בחדרים לא עודכן מאז שהופיע בצילומי הבית בשנות הזוהר.

ה"בקרוב" של הסרט "מיליונר בצרות" שצולם כאן. את המיטה קל לזהות

בריכת הנוי שבתחתית חלל הכניסה הכפול והמרשים ריקה ממים, ובמרכזה ניצב שולחן ביליארד מכוסה ניילון. השטיח מקיר לקיר מוכתם ומתקלף. מיטת הפאר של בני הזוג, שתפסה כותרות בשל מחיר העתק ששולם בעבורה, ניצבת בדממה וללא שימוש בלב חדר ההורים, שנפרדו זה מכבר. המיטה הזוגית שעיצב האמן הגרמני מקס ארנסט מכוסה בפרוות משי, היא נחשבת לפריט אספנים, אבל כאן היא רק מעצימה את חוסר הרלוונטיות שלה.

העבר הזוהר נשמר כאן עד היום (צילום: איתי סיקולסקי)

הצילומים מונחים בחדרים השונים כמו זיכרונות, פלאטו-שרון כאן ושם, מצטלם עם אישים כמו שימי תבורי, הבבא סאלי ואריאל שרון, הוכחות מוצקות לקהל המפורסם שפקד את האחוזה ונהנה מהאירוח החם שהעניק בעל הבית. "אתה יודע כמה טלוויזיות באו לראות את זה? בברית של הבן שלי ב-79', כשהייתי חבר כנסת, היו 3,000 אורחים", שולף פלאטו-שרון את מספרי הברזל מהזיכרון. "70 שגרירים, 100 חברי כנסת ו-12 שרים – זה משהו, לא?"

• איזה עוד בתים צילמנו - ואיזה פרויקטים אדריכליים מתרחשים עכשיו? היכנסו להתעדכן
  

הגודל והבזבוז

בהיבט התכנוני, המבנה סובל מבעיות לא מעטות: הסלון קטן יחסית גם לדירת מגורים טיפוסית בישראל; התקרות נמוכות; ויש ניתוק גמור בין קומת המגורים והסלון לבין הגן. בעיות אלה אינן נעלמות מעיניו של בן חורין, כשהוא חוזר לכאן לאחר עשרות שנים שבהן לא נכנס בשערי הבית. ניכר שמצבו של הבית מעורר בו דכדוך. "עצוב לי, אני מתכנן בתים למשפחה. אם הייתה גרה כאן משפחת ונג עם הילדים והנכדים, כפי שדמיינתי שיהיה, הייתי מאושר לבוא לפה. למצוא את הבית ככה זה עצוב נורא".

"יש פה משהו רוחני, אפילו פילוסופי, גם אם זה שלילי. ראיתי בטלוויזיה סרט על האדריכל משה צור. הוא, אשתו והמשרד נסעו לגיבוש בחו"ל, שם הם ראו ארמונות אדירים. רואים את צור מצלם ומתרשם מכל אותה אדריכלות, ובסוף הוא עוצר ואומר 'אבל בעצם רגעי האושר שלנו זה כשאנחנו עם הילדים והנכדים'. כשאני מסתכל על כל הגודל והבזבוז הזה ורואה באיזה מצב הוא, אני חושב מה באמת עושה לנו אושר".