הדפסה
לכתבה באתר
מה: העיירה הפרברית Fontainebleau
איפה: 55 ק"מ דרומית לפריז
למה מומלץ: פארק טבעי של סלעים מעוגלים
איך מגיעים? בעקרון נוספים על A6 דרומה, אבל הכי טוב לחפש באתרי המפות
אחרי כמה ימים בעיר, שמנו לב שכשאנחנו מוציאים את הילדים לאוויר הפתוח של הכפרים, הם נרגעים (קצת). ידידנו הפריזאי ד' נרתם לסייע לנו והמליץ על שתי עיירות לא רחוקות מהעיר - פונטנבלו, עיירה עם טירה גדולה, יער וסלעי טיפוס וג'יבורני, עיירת מגוריהם של מונה וחבצלותיו. עוד נכתוב על המסקנות מטיול ארוך בחו"ל עם ילדים. נקצר כעת ונאמר שהבחירה נפלה על פונטנבלו מכמה סיבות: היא קרובה יותר (55 ק"מ דרומה) ומציעה מגוון הרפתקאות, ובעיקר - לא מוזיאונים.
פונטנבלו ממוקמת מרחק 40 דקות נסיעה בכביש המהיר. בשלב מסוים יורדים ממנו ונכנסים למרחבים חקלאים ולכבישים קטנים המוקפים ביערות. ממש אחריהם מגיעים לעיירה הקטנה והמקסימה. מרכז התיירות המקומי ממליץ בעיקר על הטירה, מבנה שהוא אכן מרשים ביותר. אחרי שוויתרנו על ורסאי מטעמי חוסר סבלנות לתורים, זה נראה לא רחוק מהמקור, רק זול וקרוב יותר.
הטירה שימשה את שני הנפוליאונים על נשותיהם, אורחיהם וסתם ידידים שסרו ללון (כמו חדרה של אן, מלכת אוסטריה, ששבה את עיננו באופטימיות שלו) והיא עברה בירושה ממלכים וקיסרים. הטירה בנויה בצורת ח' והחדרים מעוצבים בעושר רב: ריהוט כבד, בדי משי, טפטים מצועצעים, ספות וכרים, כסתות צבעוניות ומיטות אפריון. קל לדמיין את הגבירות מהדסות במסדרונות מלוות במשרתים ואמות. כשתיכנסו לאולם הנשפים יעברו לכם מול העיניים כל הסצנות מהסרטים הצרפתים והאנגלים שעוסקים בתקופה.
מעבר לחלון תראו את הגנים הפורחים, האגמים והיער הפרטי. אי אפשר שלא לחוש סימפטיה והזדהות עמוקה עם נתיני הרפובליקה שעל גבם וחשבונם חיו חזרזירי המלוכה חיים נעימים מאד (אופס, שוב נגררנו למהפיכה). אחרי שעה בטירה והצצה לגנים, הבנו שזה הזמן להוציא את הילדים לאוויר החופשי.
שוב על הכביש, ותוך עשר דקות אנחנו מגיעים למעבה היער. היער מאפשר גם פיקניק מתחת לעצים ואחרי כמה מטרים של הליכה תגלו סוג של ריגוש וולקני - מסלעה הנמשכת לאורך מאות מטרים בודדים, רוחבה כעשרה מטרים, ומשני צדיה יער. בתווך סלעים מעוגלים, כמו מסותתים, עם נקיקים עגולים וחמוקים נשיים כמו עוצבו במיוחד לאיזו תפאורה (לנו היה דה-ז'ה-וו לריקוד הסלעים בחגיגות חצי היובל בקיבוץ, למשל). סלע אחד נראה כמו ספה, האחר כמו צפרדע. זה השלב בו הילדים החלו לקפץ על הסלעים ואנחנו הצענו לפצוח בתחרות "אסור לגעת ברצפה". זה עבד מעולה, והרווחנו ביושר את הקפה האחרון ברחובות העתיקים של העיירה.
אחרי ארבע שעות, בדרך הביתה, הם כבר היו עסוקים שוב בתרגילי אקרובטיקה במושב האחורי ואנחנו היינו בשלים לעוד קפה בכיכר הקרובה לביתנו.
