תומר קמרלינג

צילום: Gettyimages

 

רוברט רדפורד בן 75. מי שהיה גטסבי הגדול והסאנדנס קיד, העיתונאי החוקר בוב וודוורד ב"כל אנשי הנשיא" והנוכל המקסים ג'וני הוקר ב"העוקץ", נולד ב-18 באוגוסט 1936 בסנטה מוניקה, קליפורניה.

תמיד אהבתי את רדפורד כשחקן והערכתי אותו כבמאי, אלא שהייחוד האמיתי שלו אינו טמון בפילמוגרפיה: הוא עניין של אופי. האיש הוא אאוטסיידר נצחי לפוליטיקה ההוליוודית, אבל בלי לירוק לבאר שהוא שותה ממנה; הוא אקטיביסט קולני, אבל לא מקובע; והוא אחד האחראים הישירים לעיצוב דמותו של הקולנוע האמריקאי העצמאי, אבל בלי לעשות מזה עניין. בזכות כל אלה יש בו משהו שחוצה את גבולות האייקון הקולנועי, ומקנה לו מעמד של אייקון אמריקאי. לא פחות.

 

 

קריירת המשחק של רדפורד החלה בטלוויזיה של שנות ה-50, אבל מרגע שהפך לכוכב קולנוע – הסרט שסגר סופית את הפינה הזאת היה "יחפים בפארק" מ-1967 – אפשר לראות איך האנטי-ממסדיות שלו הובילה אותו לבחירה בסוג מאוד מסוים של תפקידים. אני לא מדבר דווקא על פורעי חוק, כמו ב"העוקץ" וב"קיד וקאסידי", אלא דווקא על דמויות שבדיוק כמו רדפורד עצמו, מוגדרות בעיקר על ידי חוסר היכולת שלהן ליישר קו עם ממסד מכל סוג שהוא. מהסוהר שמתחזה לאסיר ב"ברובייקר" ועד ההאקר שנמלט כל חייו מהאף.בי.איי ב"סניקרס", מתחקירן ה-CIA שמתייצב נגד הסוכנות ב"שלושת ימי הקונדור" ועד הקאובוי שרק רוצה להתבודד בהרים ב"ג'רמייה ג'ונסון", האיש תמיד היה במיטבו כשגילם אינדיבידואליסטים מושבעים.

אינדיבידואליזם זה בהחלט תיאור טוב גם לאופי המעורבות הפוליטית של רדפורד. יש הרבה שחקנים שמזוהים עם המפלגה הדמוקרטית, והרבה פחות שמזוהים עם הרפובליקנים, אבל מה שבאמת חריג זה אנשים – בתעשיית הבידור ובכלל – שמזוהים רק עם מטרות ולעולם לא עם מפלגות. רדפורד, שמגדיר את עצמו כליברל, תורם לסירוגין לדמוקרטים, לרפובליקנים ולגופים לא מפלגתיים כמו גילדת הבמאים האמריקאית. בנושאים שמעניין אותו – בדרך כלל איכות הסביבה, זכויות אדם או הקולנוע העצמאי – הוא יתרום למי שיכול לעזור, לא למי שנכון להיחשב כתומך שלו. זה לא דבר שאתה רואה הרבה בקשרי הון-סרטון.

מאז 1978 מנהל רדפורד את פסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי. האירוע הזה נולד בסולט לייק סיטי, נדד ב-1981 לשטח בבעלותו של רדפורד בפארק סיטי (עדיין ביוטה) ורק ב-1991 זכה לשמו המפורסם, אבל שלא תטעו: אנחנו מדברים פה על מפעל חיים בן 33 שנים. ואם כבר הזכרנו את שמו, אז בטאץ' של אירוניה אופיינית העניק רדפורד לפסטיבל – ומאוחר יותר גם לקרן ולמוסד שהוקמו במטרה לתמוך בכל האספקטים של הקולנוע החוץ-ממסדי -- את שמה של הדמות שקיבעה את מעמדו בלב המיינסטרים ההוליוודי. האמת, זה די הגיוני: ב-1970, רק שנה אחרי ש"קיד וקאסידי" הפך אותו מכוכב לסופרסטאר, רדפורד אמר ל"טיימס" הלונדוני שמנהלי האולפנים "מתייחסים לסרטים עמו לשואבי אבק או מקררים. הגישה שלהם מגעילה אותי". סאנדנס מייצג כבר יותר משלושה עשורים את הגישה ההפוכה.

ראיון עם רדפורד הוא אירוע נדיר למדי בשנים האחרונות, אז אם אתם רוצים לעשות לעצמכם קצת נחת, קחו לכם 84 דקות עם ההופעה שלו ב"הסטודיו למשחק". תסמכו עלי, זה שווה את זה רק בשביל הסיפור על המתנה שהוא ופול ניומן החליפו ביניהם:

 

 

הסרט החדש של רדפורד כבמאי, The Conspirator, לא עשה הרבה בקופות. בכלל, בשנים האחרונות הוא מתקשה למצוא קהל; גם "כאריות לכבשים" שלו היה רחוק מאוד מהצלחה מסחרית. אבל זה מה שאני כל כך אוהב אצלו: בגיל 74 הוא הלך וביים סרט על רצח לינקולן, ואפילו לא שיחק בו כדי לזרוק איזו עצם יחצ"נית. תאמינו לי, הוא ידע יופי שכסף גדול לא ייצא לו מזה. אבל זה האיש וזה הקטע: ההנחות המקובלות פשוט לא תופסות.

 

 

קטע הווידאו האחרון הזה לקוח מסרט הבייסבול הקלאסי בהשתתפות רדפורד שנקרא בישראל "הטוב מכולם". במקור הוא נקרא The Natural; איכשהו אני חושב שזה מסכם את זה פשוט מצוין.