הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
תעשיית האופנה הוכתה הבוקר בתדהמה, עם הידיעה על הפסקת פעילותו של מותג האופנה רוס אובטה בעיצובן של האחיות עינב והדס צוקר. "בצער רב אנו סוגרות לעתה את פעילותנו במותג", נכתב בהודעה לעיתונות שנמסרה באמצעות דובר המותג רן רהב. "המצב הכלכלי בארץ ובעולם אינו מאפשר לחברה קטנה עם איכויות ייצור בלתי מתפשרות לשרוד ואנו מצרות על כך. אנו נפרדות מלקוחותינו באופטימיות, כי עוד יהיו ימים של יצירה תוך שמירה ללא ויתורים על כתב היד ועל רמת מוצר גבוהה. אנו מודות לקהל לקוחותינו שפרגן, אהב והיה שם לאורך כל הדרך. מבטיחות שנחזור בשעה טובה יותר".
המותג שנוסד בשנת 2005 בלט מראשית דרכו באמצעות שמלות הקז'ואל דה לוקס ששווקו בבוטיקים נבחרים בישראל וברחבי העולם, ובתוך זמן הפך לאחד השמות המרעננים והמקוריים במחוזותינו. השפה העשירה והאינטליגנטית, כתב היד הבלתי מתפשר והאיכות הגבוהה הפכו אותו לעמוד האש לפני המחנה. הבעיות, כך נדמה, החלו עם השאיפה להתרחב לרשת מסחרית. האחיות צוקר חברו ל"קונספט שיווק", זכיינית חברת לי קופר בישראל (שגם היא נקלעה לקשיים כלכליים לפני כשנה), וביוני שעבר נמכרו כ-67 אחוזים מהחברה לידי כרמל רפאלי ואבנר יהודאי, שניסו למנף את המותג קדימה.
מבלי להיכנס יותר מדי למאזני החברה, משהו לא טוב עבר על המותג בשתי העונות האחרונות – דבר שניכר גם בקולקציות, שהחלו ממחזרות את עצמן. ובכל זאת, התחושה היתה שמאחורי המותג עומדות מעצבות שיודעות בדיוק מה הן עושות: האחת היתה מעצבת בדיזל, השנייה עבדה אצל המעצב מייקל קורס. בדיעבד מתברר שגם הכישרון והניסיון של השתיים לא הועיל להן בתחרות מול רשתות האופנה והמעצבים המקומיים. מבעד לעמודי הכרומו הנוצצים של הקטלוגים שניפקו השתיים, גם האחיות צוקר כנראה לא גמרו את החודש. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? ומה הפלא שהמחאה החברתית בישראל הובילה גם להתעוררותם של מעצבי האופנה הישראלים, שהחליטו להניח לרגע את המספריים ולומר בפה מלא: "מספיק ודי".
מעצבי האופנה דורשים צדק חברתי
מעגל הכיסאות בחלל הסטודיו של מעצב האופנה רן צוריאל גדל והתרחב במהלך כל הערב. למעלה מ-40 מעצבי אופנה צעירים הגיעו לאולם התצוגה רחב הידיים ביום שני האחרון, למפגש ראשון בעקבות פתיחת קבוצת הדיון בפייסבוק "מעצבי אופנה ואקססוריז", שנולדה בעקבות קריאה של מעצבת האופנה הוותיקה תמרה יובל ג'ונס לשינוי יחסי הכוחות בשוק האופנה הישראלי. כן, אחרי מחאות הקוטג' והדיור, גם מעצבי האופנה דורשים צדק חברתי. אז מה אם הם מוכרים חולצת טי ב-300 שקל.
"אם כולנו יוצאים לרחובות במחאה על אי שוויון, חוסר יכולת לגמור את החודש ולחיות במדינה הזאת, אני קוראת למעצבי האופנה הצעירים להרים את דגל המרד נגד השיטה הנלוזה של הקונסיגנציה! שיטה שלא נותנת למעצבים יכולת להתפרנס בכבוד, מכניסה אותם להשקעות בייצור מעל ליכולות שלהם ובסוף העונה הם נשארים עם החזרים שקשה להיפטר מהם ועם חור בכיס!" כתבה יובל ג'ונס בעמוד הפייסבוק שלה ביום ראשון שעבר. יובל ג'ונס, 66, עד לאחרונה מעצבת בבית האופנה האיטלקי רוברטו קוואלי, שימשה בעבר כראש החוג לאופנה בשנקר ונחשבת כמנטורית של מעצבי אופנה בולטים בתעשייה, ביניהם ויקטור (ויוי) בלאיש, אלון ליבנה וליאורה טרגן. בשנתיים האחרונות היא משמשת גם כמאמנת אישית למעצבים צעירים.
ההיענות לקריאתה היתה מיידית. נכון להיום, קרוב ל-350 מעצבים הצטרפו לקבוצה שנפתחה במטרה לשנות את השיטה. אך בהשוואה לנוכחות המרשימה בפייסבוק, המעצבים שעשו דרכם למפגש נראו מעטים מדי. בין הנוכחים ניתן למנות את מעצב הנעליים עודד ארמה, מעצבת האביזרים והתכשיטים שירלי איציק מהמותג רובי סטאר, מעצב האופנה אבינת גוטסמן, המעצבת ענבל מימרן מהמותג Honey B, המעצבת ובעלת הבלוג יעל שילר, ורבים שנמצאים בתחילת דרכם או פועלים שנים רבות בשיטת הקונסיגנציה. מעצבי אופנה נודעים כלל לא הגיעו לערב, כנראה כי רובם אינם נאלצים לפעול בשיטת הקונסיגנציה. כפי שמצופה מתעשייה נוטפת אגו, רק בודדים מהמעצבים ש"ניצחו את השיטה" הגיעו כדי להעביר את הידע שבידם. בין אלה נמצאות מעצבת האופנה מיטל כץ, ותמר פרימק מהמותג אישתר – שקראו למעצבים הצעירים לשנות את שיטת העבודה שלהם מול הבוטיקים, ובעיקר להשקיע את הכסף בפרסום ויחסי ציבור, חיפוש אחר משקיע ומנהל עסקי, ועבודה על סדרות קטנות.
נושאים רבים עלו בישיבה הראשונה, אולם הנושא הבוער מכולם היה הקונסיגנציה – שיטת מכירה מקובלת מאוד, גם בחו"ל, שרווחת בעיקר בתחום האופנה, לפיה המעצב מתוגמל על הסחורה שסיפק לבוטיק רק אם התבצעה מכירה. הקונסיגנציה מאפשרת לבעלי בוטיקים להתנסות בעבודה מול מעצבים מתחילים לתקופה מסוימת, לרוב עד שתי עונות. אלא שבישראל הפכה הקונסיגנציה לשיטת מכירה מקובלת. "בשנות ה-70 המושג 'קונסיגנציה' לא היה קיים", אמרה יובל ג'ונס בפתיחת המפגש. "כל פריטים של מעצב שרצה להציג בבוטיקים שלי ("מאוד" ו"תמרה", א"י) הייתי קונה, או מייבאת".
בישראל, המוצפת במעצבי אופנה צעירים שלא מצליחים להשתלב בתעשייה, בוחרים מעצבים רבים לצאת אל השוק באופן עצמאי. אלו שידם אינה משגת לפתוח חנות, או שאינם אוחזים בקולקציה רחבה המאפשרת צעד כזה, פונים לעבודה מול בוטיקים המחזיקים פריטים של מעצבים שונים. מגמה זו פרחה בישראל בשני העשורים האחרונים, ומובילה אותה רשת הבוטיקים רזילי, הידועה במדיניות קונסיגנציה מול חלק ממעצבי האופנה הישראלים, מה שלא מפריע לה, למשל, לרכוש בגדים בייבוא מחו"ל.
במסגרת שיטת הקונסיגנציה נוהגים הבוטיקים להכפיל ואף לשלש את מחיר הקרן של המעצב. משמלה הנמכרת בחנות מעצבים ב-600 שקל, למשל, זוכה המעצב לסכום שבין 270-200 שקל בלבד. מעצבים רבים שנכחו במפגש התלוננו כי בשיטה בעיות רבות נוספות: הם מקבלים סחורה חזרה בסוף עונה מבלי יכולת להתמודד איתה; חלק מהפריטים מגיעים מוכתמים, בלויים או קרועים; ומדיניות התשלומים פועלת לפי שוטף פלוס 90. רק מעטים צידדו בשיטה, וטענו כי היא מאפשרת להם להתנסות דרך הבוטיק בהחדרת דגמים חדשים לשוק.
היו גם מעצבים שהציעו פתרונות. מיטל כץ, למשל, סיפרה כי כאשר היא עובדת עם חנויות בקונסיגנציה היא יוזמת עידוד מכירות מול המוכרות – המוכרת שתמכור את מספר הבגדים הגבוה ביותר שלה תזכה לבגד מתנה, או בעל חנות שיגדיל את המכירות יקבל הנחה. רעיונות נוספים שעלו הם כתיבת חוזה עבודה מול החנות, שבו תנאים כמו תשלום של 20 אחוז לאחר חודשיים בהם המוצר "יושב" בחנות, קביעה של תאריך גג בו מוחלף הדגם מול פריט אחד בקולקציה, או תאריך סופי בו בעל הבוטיק חייב לשלם על הפריט. בשורה התחתונה, אמרו הנוכחים, על המעצבים לקחת לידם את הכוח ולהבין כי הם צד מכריע בעבודה מול בוטיקים.
הדיונים הסוערים נמשכו שעות ארוכות, אך לבסוף נרגעו גם חמומי המוח. אחת ההחלטות הראשונות היתה להצטרף לאגודה הישראלית לאופנה וטקסטיל, גוף אנכרוניסטי ומיושן, שעבר מתיחת פנים בשנה האחרונה עם החלפת ההנהלה וכניסתו של היזם אופיר לב לתפקיד הסמנכ"ל. לב הוא גם אחד היזמים העומדים מאחורי שבוע האופנה הישראלי שנרקם בימים אלו, יחד עם המפיק מוטי רייף.
האם יקבלו המעצבים מנדט באגודה כפי שהם רוצים? וכיצד תשפיע הצטרפותם של עשרות ואולי מאות מעצבים צעירים אל האגודה על כוחם, גם מול משרדים ממשלתיים? קשה לנבא מראש, אך דבר אחד ברור: איגוד הוא כוח, וקבוצת מעצבים יכולה לחולל שינוי גדול בתעשייה המקומית – החל מייצור טקסטיל, עבודה מול ספקים, בניית מתפרה משותפת וכו'. מסקנה אחת שעולה מהתבוננות במפגש הראשון: המעצבים חייבים להשאיר את האגו ורוח ההתלהמות בצד, ולפנות לחשיבה מגובשת וקבוצתית. רק כך נולדות מהפכות אמיתיות.
